* אין שום קשר בין פוסט זה לספרו של אלבר קאמי "האדם המורד" חוץ מהתמונה שנראית מתאימה.
מרד.
לא רק בגיל ההתבגרות
לא רק נקודות ציון בהיסטוריה.
מרד הוא עניין יומיומי, שעת-עתי.
אחרי שהצלחתי להוציא משדה הראיה שלי את כל הגורמים המעכבים, המעיקים, המתנגדים: את הבוס בעבודה, את מערכת החינוך, את המפקד בצבא, את הרב ואפילו ההורים... והנה יצרתי לעצמי מרחב חופשי; אבל... לא. אני עדיין צריך מישהו למרוד בו.
ממציא לעצמי כללים, שובר אותם. מעמיד בדמיון בובות קרטון של לקוחות זועמים, בורח מהם.
נלחם בתחנות רוח. העיקר להילחם.
מרד הוא חזיון מפואר, הוא שיא האנושי, הוא בצבוץ של כל מה שאי פעם יהפוך למעשי. אבל כרגע זה כלום, זה רק כח הורס, ששובר חומות ומנתק מוסרות.
על מי אתה צועק? במי אתה בועט? זה הכל בינך לבין עצמך.
אדם חופשי לא צריך למרוד.
זה שאסור בדמיונו - יקרע אזיקים המונחים על ידו.
אולם, בהעדרם לא ימצא חופש -
כי אם מבוכה בחלל ריק, אכזבה.
*
מצד אחד 'בשבילי נברא העולם' ולכן אסור לתת לשום דבר לחסום את כוחותיי. מצד שני - ואני עפר ואפר, משמע, אני קטן, חלק ממערכת ענקית אותה אני מקבל בהכנעה ולא אוכל לצאת לעומתה. אלו שתי תובנות המשמשות כקוים מקבילים. המרד מופיע כשיש ערבוב בין התחומים, כשהקוים בטעות נפגשים. הכל שלך - צא לדרך. אך הזהר לבל תקלקל. זה מה שאמר האל.
האל רוצה שנהיה בחירות מוחלטת, רק דרך חיים של בחירה מלאה נוכל להכיר בטוב, להודות עליו. המרד, גם אותנו הוא מעצבן, אלא שאנו נדחפים אליו בעל כרחנו כאשר משהו יושב לא נכון, כאשר הבחירה ממנו והלאה.
אז בואו נקבל את המרד באהבה, ומאידך נמשיך ממנו הלאה, כי לכשעצמו הוא שולל פורם מרסק אין בו יצירה, אלא שגם הוא עשוי לשחרר ממקום נורא של כפיה שיעבוד ובעיקר חוסר מודעות, שמגיעה בשלב הבא. יאללה!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה