החיים מלחיצים. וזה לא הולך להשתנות. זה רק ייעשה חמור יותר בשנים הקרובות.
דאגות פרנסה, משפחה, יחסים בין אישיים, שאיפות, טיפול בהפרעות, מטלות יומיומיות.
אז מה עושים?
משנים גישה, משנים נקודת אחיזה.
דווקא בעקבות ההבנה שזה לא יקרה לבד, דווקא בזכות ה'יאוש' מהמסלול הספונטני.
המצב הזה שעושים עבורנו, שדואגים לנו, הוא נחלת העבר הרחוק. לא עוד.
לא כשמדובר בחיים העצמאיים הפרטיים. ביוזמות האישיות שלנו, ברעיונות הייחודיים לנו.
ככל שהפונקציה שאנו ממשים בחיים יותר מיוחדת ויותר אישית, כך נמצא את עצמנו יותר לבד בדרך למימוש שלה. כשהיינו ילדים עסקנו בהישרדות, בהתפתחות בסיסית, פיזית רגשית וכו'. במצב אז, ידעו ההורים שלנו והסביבה מה אנחנו צריכים, ואפילו את השאיפות שלנו היה קל לנחש ולתפוס באמצעות ממתק או צעצוע. אבל כעת - אף אחד לא יודע מה אנו רוצים ומה אנו צריכים לצורך זה. רק אנחנו. ועל כן האחריות מוטלת עלינו במלואה למממש את הפונטנציאל הגלום בתוכנו, תוך כדי קבלת סיוע מהסביבה.
כולנו עוברים איזו כיברת דרך של התבגרות הכרחית, בתחילת החיים זה מאוד ברור. העובר ברחם האם גדל בקצב מדוייק וקבוע (למעט מקרים חריגים), עד שאפשר לנחש באיזה יום של ההריון הוא נמצא ע"פ מדידת הגודל שלו. בהמשך - ההתפתחות גם היא פחות או יותר צפויה, והאחות בטיפת חלב תוכל להתריע בפניכם כאשר משהו לא תקין בלוחות הזמנים של התינוק. אבל ככל שאנו מתקדמים הקו האדוק הזה מתחיל להיפרם ולהישרך. עכשיו זה כבר שאלה של גנטיקה, של תזונה, והשפעות סביבתיות נוספות. ההתפתחות הקוגנטיבית גם היא מתחילה בצורה מסודרת (עיינו בפסיכולוגיה ההתפתחותית) אך ככל שאנו מתקדמים קדימה היא הופכת לפחות ופחות צפויה ומוכתבת מראש. פערים בהתפתחות של הרמות הגבוהות של הנפש, האינטלגנציות השונות, מבחינות באופן ברור אדם מאדם. זו הבחנה כמותית, הדרגתית, מלבד ההבחנה האיכותית שהיא עניין נוסף שמתחדש ביחס לשלבים המוקדמים. המציאות המושלמת מתחילה להיסדק ולהתקלקל, ולפעמים היא נעשית גרועה ממש, עד כדי מקום שאי אפשר לשאת את הקיום בו.
כאמור, ניתן להטיל את האשמה על הסביבה בעיקר, ולטעון שאדם אחד שזכה לגדול בחברה בריאה - פיתח אישיות בריאה. אדם אחר שנחשף לאתגרים אינטלקטואליים רבים - חידד את החשיבה שלו, וכן על זו הדרך. אבל אז עולה השאלה: מדוע זה כך? מה נשתנה? הרי אם בשלבים הראשוניים הסביבה 'ידעה' לספק לאדם את כל צרכי ההתפתחות התקינה שלו - למה בהמשך היא הופכת ללקויה ואף פוגענית לעיתים עבורו? ועוד דבר מעניין - גם במצבים שמקובל להאשים את הסביבה, אנו מוצאים תגובות שונות למצבים זהים בין בני אדם שונים. שני ילדים שגדלו לאותם הורים, האחד יכול לחוות ילדות עשוקה ומחסור בתשומת לב, ובו זמנית יחוש השני שגדל בצורה נינוחה וחמה. אמנם רעיון זה סותר את ההנחה המדעית של המחקר הסטטיסטי הפסיכולוגי, אבל אם מסתכלים במקרים פרטיים במנותק מהסטטיסטיקה - ניתן לראות שזה כך.
נראה אם כן שיש מקום רב לבחירה ופרשנות אישית, במיוחד ככל שהאדם גדל ומתבגר, גם אם זה בעל כרחו. הסביבה אכן מספקת תירוצים אינסוף, למה החיים שלי גרועים, למה דווקא אני נדפקתי עם כאלה הורים, כזו סביבה, כזה גוף וכזה אופי מעפן... אבל בו זמנית היא גם מספקת המוני תירוצים קטנים למה החיים שלי כאלה מדהימים ונפלאים ומיוחדים. חוט המחשבה האישי נקרא לחרוז לעצמו מחרוזת מכל אותן עובדות, האדם בוחר לעצמו מה לשזור, מה לאמץ ומה להרחיק, במה להאמין ומה לייתר. כמו חלום שנתפר על פי זכרונות חושיים שנרשמו במח במהלך היום, כך נתפרת החויה של הרגע, החויה הנוכחת בחיים מתוך מאורעות העבר, והעובדות הקיימות בשטח. הכשל הלוגי נובע מהיחס לעובדות כמשהו קשוח ובלתי תלוי: "מה אני אעשה והוכיתי בילדותי, מה אני אעשה ויש לי אף ארוך ומכוער, מה אעשה ויש לי הפרעות קשב". זו הטעיה קשה. ראשית - אתה רשאי להדהד בתוכך את העובדות שאתה בוחר, והן אלו שישפיעו עליך לרוב. ושנית - שזה גם המשך של החלק הראשון - מה שחשוב בעובדה היא לא העובדה עצמה אלא מידת ההשפעה שלה על החיים, שזה תמיד תלוי בפרשנות. אם כן, תוכל להחליט איזה עובדה לתת לה השפעה ואיזו עובדה לחסום. ניקח לדוגמא את האף הארוך. מי אמר שהוא מכוער? זו פרשנות. וגם אם לפי כל אמות המידה האנושיות או החברתיות המוכרות, אף ארוך הוא בהכרח מכוער - ניתן לחסום את העובדה הזו ולהתעלם ממנה לחלוטין עד שאפשר לומר "אמת, יש לי אף ארוך ומכוער, אבל כבר שכחתי מזה, זה לא משחק שום תפקיד בחיים שלי". ומאף ארוך אפשר להשליך לעובדות מאתגרות יותר - בעלי הילדות העשוקה באמת, הטראומתיים השונים, בעלי נכות פיזית ועוד... כל סוגי הדפיקויות נוצחו כבר במהלך ההיסטוריה האנושית ע"י דמויות שונות מעוררות השראה, ומי שחושב שזה בלתי אפשרי - שישאף לתוכו כמה נשימות עמוקות מסיפור חייהם של אותן דמויות.
אז מה אנו אומרים כאן?
שהלחץ בחיים מלמד ומחדד - עד כמה חשובה וראויה היא הבחירה. עד כמה כדאי להקדים ולקחת את הפרשנות כאתגר חיים, ולא כמשהו אקראי. מפרשנות לא מודעת - לפרשנות מודעת ולכתחילאית. וצריך לזה עזרה, אכן. כי כמו שאמרנו - חוט חשיבה לבד לא מספיק, צריך לחרוז עליו חרוזים. הדמיון נאחז בחושים, בדוגמאות, בסיפורים, בזכרונות. אז פשוט צריך למלא אותו מהם. לאמץ זכרונות טובים, לחזור עליהם בדמיון, לקרוא סיפורים של אנשים שהצליחו למרות כל המשברים, ולהתמלא בכל ניד חיים שמעורר תחושות טובות. אל תתנו לעובדות לבלבל אתכם, כי אין להן שום כח בלי החוט ששוזר אותן. אבל אל תשכחו לספק עובדות חלופיות, כי בכל זאת אנחנו חייבים הוכחות ממשיות. אז שיהיה בהצלחה לנו!
דאגות פרנסה, משפחה, יחסים בין אישיים, שאיפות, טיפול בהפרעות, מטלות יומיומיות.
אז מה עושים?
משנים גישה, משנים נקודת אחיזה.
דווקא בעקבות ההבנה שזה לא יקרה לבד, דווקא בזכות ה'יאוש' מהמסלול הספונטני.
המצב הזה שעושים עבורנו, שדואגים לנו, הוא נחלת העבר הרחוק. לא עוד.
לא כשמדובר בחיים העצמאיים הפרטיים. ביוזמות האישיות שלנו, ברעיונות הייחודיים לנו.
ככל שהפונקציה שאנו ממשים בחיים יותר מיוחדת ויותר אישית, כך נמצא את עצמנו יותר לבד בדרך למימוש שלה. כשהיינו ילדים עסקנו בהישרדות, בהתפתחות בסיסית, פיזית רגשית וכו'. במצב אז, ידעו ההורים שלנו והסביבה מה אנחנו צריכים, ואפילו את השאיפות שלנו היה קל לנחש ולתפוס באמצעות ממתק או צעצוע. אבל כעת - אף אחד לא יודע מה אנו רוצים ומה אנו צריכים לצורך זה. רק אנחנו. ועל כן האחריות מוטלת עלינו במלואה למממש את הפונטנציאל הגלום בתוכנו, תוך כדי קבלת סיוע מהסביבה.
כולנו עוברים איזו כיברת דרך של התבגרות הכרחית, בתחילת החיים זה מאוד ברור. העובר ברחם האם גדל בקצב מדוייק וקבוע (למעט מקרים חריגים), עד שאפשר לנחש באיזה יום של ההריון הוא נמצא ע"פ מדידת הגודל שלו. בהמשך - ההתפתחות גם היא פחות או יותר צפויה, והאחות בטיפת חלב תוכל להתריע בפניכם כאשר משהו לא תקין בלוחות הזמנים של התינוק. אבל ככל שאנו מתקדמים הקו האדוק הזה מתחיל להיפרם ולהישרך. עכשיו זה כבר שאלה של גנטיקה, של תזונה, והשפעות סביבתיות נוספות. ההתפתחות הקוגנטיבית גם היא מתחילה בצורה מסודרת (עיינו בפסיכולוגיה ההתפתחותית) אך ככל שאנו מתקדמים קדימה היא הופכת לפחות ופחות צפויה ומוכתבת מראש. פערים בהתפתחות של הרמות הגבוהות של הנפש, האינטלגנציות השונות, מבחינות באופן ברור אדם מאדם. זו הבחנה כמותית, הדרגתית, מלבד ההבחנה האיכותית שהיא עניין נוסף שמתחדש ביחס לשלבים המוקדמים. המציאות המושלמת מתחילה להיסדק ולהתקלקל, ולפעמים היא נעשית גרועה ממש, עד כדי מקום שאי אפשר לשאת את הקיום בו.
כאמור, ניתן להטיל את האשמה על הסביבה בעיקר, ולטעון שאדם אחד שזכה לגדול בחברה בריאה - פיתח אישיות בריאה. אדם אחר שנחשף לאתגרים אינטלקטואליים רבים - חידד את החשיבה שלו, וכן על זו הדרך. אבל אז עולה השאלה: מדוע זה כך? מה נשתנה? הרי אם בשלבים הראשוניים הסביבה 'ידעה' לספק לאדם את כל צרכי ההתפתחות התקינה שלו - למה בהמשך היא הופכת ללקויה ואף פוגענית לעיתים עבורו? ועוד דבר מעניין - גם במצבים שמקובל להאשים את הסביבה, אנו מוצאים תגובות שונות למצבים זהים בין בני אדם שונים. שני ילדים שגדלו לאותם הורים, האחד יכול לחוות ילדות עשוקה ומחסור בתשומת לב, ובו זמנית יחוש השני שגדל בצורה נינוחה וחמה. אמנם רעיון זה סותר את ההנחה המדעית של המחקר הסטטיסטי הפסיכולוגי, אבל אם מסתכלים במקרים פרטיים במנותק מהסטטיסטיקה - ניתן לראות שזה כך.
נראה אם כן שיש מקום רב לבחירה ופרשנות אישית, במיוחד ככל שהאדם גדל ומתבגר, גם אם זה בעל כרחו. הסביבה אכן מספקת תירוצים אינסוף, למה החיים שלי גרועים, למה דווקא אני נדפקתי עם כאלה הורים, כזו סביבה, כזה גוף וכזה אופי מעפן... אבל בו זמנית היא גם מספקת המוני תירוצים קטנים למה החיים שלי כאלה מדהימים ונפלאים ומיוחדים. חוט המחשבה האישי נקרא לחרוז לעצמו מחרוזת מכל אותן עובדות, האדם בוחר לעצמו מה לשזור, מה לאמץ ומה להרחיק, במה להאמין ומה לייתר. כמו חלום שנתפר על פי זכרונות חושיים שנרשמו במח במהלך היום, כך נתפרת החויה של הרגע, החויה הנוכחת בחיים מתוך מאורעות העבר, והעובדות הקיימות בשטח. הכשל הלוגי נובע מהיחס לעובדות כמשהו קשוח ובלתי תלוי: "מה אני אעשה והוכיתי בילדותי, מה אני אעשה ויש לי אף ארוך ומכוער, מה אעשה ויש לי הפרעות קשב". זו הטעיה קשה. ראשית - אתה רשאי להדהד בתוכך את העובדות שאתה בוחר, והן אלו שישפיעו עליך לרוב. ושנית - שזה גם המשך של החלק הראשון - מה שחשוב בעובדה היא לא העובדה עצמה אלא מידת ההשפעה שלה על החיים, שזה תמיד תלוי בפרשנות. אם כן, תוכל להחליט איזה עובדה לתת לה השפעה ואיזו עובדה לחסום. ניקח לדוגמא את האף הארוך. מי אמר שהוא מכוער? זו פרשנות. וגם אם לפי כל אמות המידה האנושיות או החברתיות המוכרות, אף ארוך הוא בהכרח מכוער - ניתן לחסום את העובדה הזו ולהתעלם ממנה לחלוטין עד שאפשר לומר "אמת, יש לי אף ארוך ומכוער, אבל כבר שכחתי מזה, זה לא משחק שום תפקיד בחיים שלי". ומאף ארוך אפשר להשליך לעובדות מאתגרות יותר - בעלי הילדות העשוקה באמת, הטראומתיים השונים, בעלי נכות פיזית ועוד... כל סוגי הדפיקויות נוצחו כבר במהלך ההיסטוריה האנושית ע"י דמויות שונות מעוררות השראה, ומי שחושב שזה בלתי אפשרי - שישאף לתוכו כמה נשימות עמוקות מסיפור חייהם של אותן דמויות.
אז מה אנו אומרים כאן?
שהלחץ בחיים מלמד ומחדד - עד כמה חשובה וראויה היא הבחירה. עד כמה כדאי להקדים ולקחת את הפרשנות כאתגר חיים, ולא כמשהו אקראי. מפרשנות לא מודעת - לפרשנות מודעת ולכתחילאית. וצריך לזה עזרה, אכן. כי כמו שאמרנו - חוט חשיבה לבד לא מספיק, צריך לחרוז עליו חרוזים. הדמיון נאחז בחושים, בדוגמאות, בסיפורים, בזכרונות. אז פשוט צריך למלא אותו מהם. לאמץ זכרונות טובים, לחזור עליהם בדמיון, לקרוא סיפורים של אנשים שהצליחו למרות כל המשברים, ולהתמלא בכל ניד חיים שמעורר תחושות טובות. אל תתנו לעובדות לבלבל אתכם, כי אין להן שום כח בלי החוט ששוזר אותן. אבל אל תשכחו לספק עובדות חלופיות, כי בכל זאת אנחנו חייבים הוכחות ממשיות. אז שיהיה בהצלחה לנו!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה