הדרך ארוכה אל המטרה,
תחנת רענון לא נראית באופק.
המרדף רק נעשה אינטנסיבי ותובעני מיום ליום
ולפעמים זה נדמה כמו מסדרון ארוך ארוך שלא נגמר
ומה שנותן תקוה זה רק הדמיון שאולי מעבר לעיקול הקרוב משהו ישתנה
אבל לא
ואז היאוש מגיע.
*
לכל דפוס יש אינסוף דרכים לשבור, לחרוג, לעקל
ורק דרך אחת ללכת בו שוב, ושוב. ומשום מה זו נותרת הבחירה המועדפת.
בכל בוקר שקמים לעבודה, יש הזדמנות חדשה לחשוב על דברים אחרת
בכל מפגש אנושי יש פוטנציאל להיכרות מכיוון חדש
לשיתוף פעולה עסקי או סתם לעשות טוב לסביבה במשותף...
החכמה היא לבקש את הפתחים שבתוך הקירות עצמם. ואז זה כבר קל.
'בדרך אל...' נפתחות הזדמנויות רבות אלא שכרגע המבט שלנו ממוקד אל תכלית רחוקה
שמי יודע אם תמומש, ומה ישתנה עד אז.
אבל מה שכאן קרוב הוא הרבה יותר בטוח.
האבסורד הוא שמתוך פחד מהבלתי מוכר אנו בוחרים במה שיש לו סיכויים קלושים
ועוזבים את מה שהוא קרוב לודאי יצליח
כנראה המח לא עובד ממש באופן לוגי.
צריך רק להתקרב אל הקיר, להעיז לראות אותו כפתח.
יום טוב!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה