קופסונים עם ראש בחוץ

פעמים רבות אנו חיים בתוך קופסאות סגורות

אפל שם ומחניק, אבל התרגלנו.

אלו הן קופסאות זמן, גדרים שהמצאנו.

האמת היא שהחיים לעולם לא מסתיימים

נוריש אותם לבאים אחרינו, נעביר להם את הלפיד.

והאמת היא שהם גם אף פעם לא התחילו,

הם היו בתנועה מתמדת עוד לפני שנוצרנו

בצורת שני תאים חיים אחד אצל אמא ואחד אצל אבא

אנחנו פשוט לא זוכרים, ולא ממש רוצים לזכור

אנחנו רוצים לסגור, קופסאות קופסאות.

הקופסא הראשונה הגדולה היא מאז שנולדנו עד שנמות.

אבל מיד אחריה באות תת-קופסאות זו לפנים מזו -

עד שנסיים את הבגרות, עד שנתחתן, עד שהילדים יפרחו מהקן...

קל יותר להתייחס לקופסא מאשר למשך רצוף ולא ברור

לכל קופסא יש חוקים משלה, צבע ומרקם.

על כל קופסא מתנוסס דגל אחד, מטרה אחת ברורה.

ויש גם ספר כללים שלם, מה מותר ומה אסור, ומה שלב בונוס.

כשעוברים מקופסא לקופסא זה קצת מוזר:

"כל מה שלמדתי בבית הספר הופך לבלתי רלוונטי אחרי סמסטר אחד באוניברסיטה, למה לא סיפרו לי את כל זה?"

"כשאתה צעיר אתה נותן את הבריאות בשביל כסף, כשאתה מבוגר אתה נותן את הכסף בשביל הבריאות"

"חכה חכה שתצא אל החיים... עכשיו אתה שקוע בעולם של אידאלים, אבל הוא מנותק מהמציאות"

ומהם 'החיים'? עוד קופסא.

*

אפשר לחיות עם בריזה ואפשר לחיות חנוק

השאלה היא כמה כיווני אויר יש לך

ואם בכלל יש מהם.

הטוב מגיע מהחיים עצמם, האמיתיים, לא מהדגלים המלאכותיים.

כשאדם חווה את הזרימה עוברת בו, את משב הרוח הנעים מדגדג לו באף -

טוב לו, והוא גם רוצה שיהיה טוב לאחרים.

הוא יכול להיות בשלב א' או שלב ב', לפני צבא או אחרי שלושה ילדים...

אבל זה לא משנה לו, עכשיו הוא חי ועכשיו הוא חי

הוא אפילו יכול להרגיש בנח לתקשר עם מישהו אחר, מקופסא אחרת בכלל

או אפילו שכונה אחרת של קופסאות. אם שניהם חיים.

כמו היצורים שבתמונה, אפשר לחיות בתוך קופסא - עבור הגוף
והראש בחוץ, מחייך לו. המודעות משוחררת מזה.

כל כך חשוב לנשום את האויר הטבעי הזה, המקורי

לפני כל החיתוכים והסגירות וההצהרות והחינוך הפורמלי 

כי הרצון האמיתי, האור בעיניים, האופטימיות, בלי ציניות -

משם זה בא,

מהקו הארוך בלי סוף והתחלה

מהגל שנושא אותנו אל על והרחק

שכל נקודה עליו, של הווה, היא אינסוף בפני עצמה

היא נוכחות מעצימה.

יום נעים!