אז למי יש פנאי בכלל בעולם הזה?!
לאף אחד, נכון?
הו, אם רק היה לנו יותר פנאי.
אם היה לי פנאי -
בוודאי הייתי לומד תורה יותר
בוודאי הייתי שוקד על הספר שלי שתמיד רציתי
או עושה סרט עם החברים.
לו היה לי טיפה של פנאי -
הייתי כותב שיר ומקדיש אותו לאשתי
שממש מגיע לה.
אבל אין לי
פנאי.
(אשה יש ב"ה)
אבל רגע.
יש אנשים שכן עשו דברים גדולים
בפנאי שלהם.
קוראים לזה "פרוייקט מהצד"
יש כאלה שכתבו ספר, בין עבודה למשפחה לילדים ושינה
יש כאלו שסיימו ש"ס בתור לקופת חולים
יש מי שכתב פירוש שלם למשנה בזמן שהיה פקיד בבנק (קהתי)
זה קטע.
אם ניקח רגע את כל הפטנזיות הללו
את מה שעולה לנו ברגע שמניחים את ההיפותזה
"לו רק היה לי את כל הכסף והזמן שבעולם הייתי..."
ונותנים רגע למשהו לצוף במקום השלוש נקודות.
אם רק היינו מחליטים להתחיל עכשיו, כן, בין לבין
בסוף שבוע, אולי בערבים, אולי חצי יום לקחת הפסקה מהעיסוקים
אולי 5 דקות בתור לקופת חולים.
ועושים את זה - מתחילים.
נו, בסדר, אבל ההם, שהצליחו, הם יש להם כשרון מיוחד
יש להם משמעת עצמית שלנו אין
הם יכולים להתמיד
ואנחנו לא.
נכון?
בערך.
ההם, הבינו דבר מסויים.
שאם מפרקים את הפרוייקט הענק
של לכתוב ספר
או לסיים ש"ס
או לתכנת משחק מחשב ממש מגניב
צריך להתייחס לכל פעולה בנפרד
לכל התקדמות כעולם מלא
ובלי לחץ
פשוט להנות מהעשיה
ולהתקדם.
וואלה עשית דף? שכויעח
וואלה כתבת 10 שורות קוד - מגניב!
תגמל את עצמך
וקח את הזמן.
זה יקח שנה או שנתיים
או 5.
אבל יש סיכוי שזה יקרה.
ותגלה את סוד הפנאי.
סוד הפנאי הנעלם.
שאומר:
כאשר אנו מתחילים להזין את רגעי הפנאי שלנו בעיסוק אחד ממוקד
וממשיכים אותו כשיש לנו קצת זמן
וממשיכים אותו כשיש לנו עוד קצת זמן
באופן פלאי ומדהים
אנחנו מתחילים להיקשר לפרוייקט הזה
ומוכנים להשקיע בו יותר
ועוד קצת יותר
ועוד
ודווקא בגלל שהתחלנו אותו הכי בקטן
ונהננו מזה
ולא ציפינו ליותר מדי
ולא התחייבנו לתמונה השלמה
פשוט נהננו מהרגע,
דווקא בגלל זה - יש סיכוי שזה יקרה.
כי סוד הפנאי הוא:
שהוא מצטרף לאחד, אם רק מתעסקים בדבר אחד
על פני הרבה רגעי פנאי.
אתם צריכים לעשות רק 2 דברים, ולא יותר:
1. להתחיל פעם אחת קטנה
2. ליצור חויה של רצף על ידי חיבור של פעם שניה באותו עניין.
הפעם השלישית כבר תבוא לבד.
אז פשוט קחו חלום
(נגיד לכתוב בלוג של תובנות לחיים)
ותעשו ממנו קצת עכשיו
ובפעם הבאה תעשו ממנו עוד קצת
וזהו.
השאר יקרה לבד.
