האדם המורד - הרהורים קצרים

* אין שום קשר בין פוסט זה לספרו של אלבר קאמי "האדם המורד" חוץ מהתמונה שנראית מתאימה.

מרד.
לא רק בגיל ההתבגרות
לא רק נקודות ציון בהיסטוריה.
מרד הוא עניין יומיומי, שעת-עתי.

אחרי שהצלחתי להוציא משדה הראיה שלי את כל הגורמים המעכבים, המעיקים, המתנגדים: את הבוס בעבודה, את מערכת החינוך, את המפקד בצבא, את הרב ואפילו ההורים... והנה יצרתי לעצמי מרחב חופשי; אבל... לא. אני עדיין צריך מישהו למרוד בו.
ממציא לעצמי כללים, שובר אותם. מעמיד בדמיון בובות קרטון של לקוחות זועמים, בורח מהם.
נלחם בתחנות רוח. העיקר להילחם.

מרד הוא חזיון מפואר, הוא שיא האנושי, הוא בצבוץ של כל מה שאי פעם יהפוך למעשי. אבל כרגע זה כלום, זה רק כח הורס, ששובר חומות ומנתק מוסרות.

על מי אתה צועק? במי אתה בועט? זה הכל בינך לבין עצמך.
אדם חופשי לא צריך למרוד.
זה שאסור בדמיונו - יקרע אזיקים המונחים על ידו.
אולם, בהעדרם לא ימצא חופש -
כי אם מבוכה בחלל ריק, אכזבה.
*

מצד אחד 'בשבילי נברא העולם' ולכן אסור לתת לשום דבר לחסום את כוחותיי. מצד שני - ואני עפר ואפר, משמע, אני קטן, חלק ממערכת ענקית אותה אני מקבל בהכנעה ולא אוכל לצאת לעומתה. אלו שתי תובנות המשמשות כקוים מקבילים. המרד מופיע כשיש ערבוב בין התחומים, כשהקוים בטעות נפגשים. הכל שלך - צא לדרך. אך הזהר לבל תקלקל. זה מה שאמר האל.
האל רוצה שנהיה בחירות מוחלטת, רק דרך חיים של בחירה מלאה נוכל להכיר בטוב, להודות עליו. המרד, גם אותנו הוא מעצבן, אלא שאנו נדחפים אליו בעל כרחנו כאשר משהו יושב לא נכון, כאשר הבחירה ממנו והלאה.

אז בואו נקבל את המרד באהבה, ומאידך נמשיך ממנו הלאה, כי לכשעצמו הוא שולל פורם מרסק אין בו יצירה, אלא שגם הוא עשוי לשחרר ממקום נורא של כפיה שיעבוד ובעיקר חוסר מודעות, שמגיעה בשלב הבא. יאללה!

קופסונים עם ראש בחוץ

פעמים רבות אנו חיים בתוך קופסאות סגורות

אפל שם ומחניק, אבל התרגלנו.

אלו הן קופסאות זמן, גדרים שהמצאנו.

האמת היא שהחיים לעולם לא מסתיימים

נוריש אותם לבאים אחרינו, נעביר להם את הלפיד.

והאמת היא שהם גם אף פעם לא התחילו,

הם היו בתנועה מתמדת עוד לפני שנוצרנו

בצורת שני תאים חיים אחד אצל אמא ואחד אצל אבא

אנחנו פשוט לא זוכרים, ולא ממש רוצים לזכור

אנחנו רוצים לסגור, קופסאות קופסאות.

הקופסא הראשונה הגדולה היא מאז שנולדנו עד שנמות.

אבל מיד אחריה באות תת-קופסאות זו לפנים מזו -

עד שנסיים את הבגרות, עד שנתחתן, עד שהילדים יפרחו מהקן...

קל יותר להתייחס לקופסא מאשר למשך רצוף ולא ברור

לכל קופסא יש חוקים משלה, צבע ומרקם.

על כל קופסא מתנוסס דגל אחד, מטרה אחת ברורה.

ויש גם ספר כללים שלם, מה מותר ומה אסור, ומה שלב בונוס.

כשעוברים מקופסא לקופסא זה קצת מוזר:

"כל מה שלמדתי בבית הספר הופך לבלתי רלוונטי אחרי סמסטר אחד באוניברסיטה, למה לא סיפרו לי את כל זה?"

"כשאתה צעיר אתה נותן את הבריאות בשביל כסף, כשאתה מבוגר אתה נותן את הכסף בשביל הבריאות"

"חכה חכה שתצא אל החיים... עכשיו אתה שקוע בעולם של אידאלים, אבל הוא מנותק מהמציאות"

ומהם 'החיים'? עוד קופסא.

*

אפשר לחיות עם בריזה ואפשר לחיות חנוק

השאלה היא כמה כיווני אויר יש לך

ואם בכלל יש מהם.

הטוב מגיע מהחיים עצמם, האמיתיים, לא מהדגלים המלאכותיים.

כשאדם חווה את הזרימה עוברת בו, את משב הרוח הנעים מדגדג לו באף -

טוב לו, והוא גם רוצה שיהיה טוב לאחרים.

הוא יכול להיות בשלב א' או שלב ב', לפני צבא או אחרי שלושה ילדים...

אבל זה לא משנה לו, עכשיו הוא חי ועכשיו הוא חי

הוא אפילו יכול להרגיש בנח לתקשר עם מישהו אחר, מקופסא אחרת בכלל

או אפילו שכונה אחרת של קופסאות. אם שניהם חיים.

כמו היצורים שבתמונה, אפשר לחיות בתוך קופסא - עבור הגוף
והראש בחוץ, מחייך לו. המודעות משוחררת מזה.

כל כך חשוב לנשום את האויר הטבעי הזה, המקורי

לפני כל החיתוכים והסגירות וההצהרות והחינוך הפורמלי 

כי הרצון האמיתי, האור בעיניים, האופטימיות, בלי ציניות -

משם זה בא,

מהקו הארוך בלי סוף והתחלה

מהגל שנושא אותנו אל על והרחק

שכל נקודה עליו, של הווה, היא אינסוף בפני עצמה

היא נוכחות מעצימה.

יום נעים!

המירוץ מתחיל

עכשיו זה המבחן.

כנער, הייתי מיושבי הברזלים (כמטאפורה)
כל המציאות חולפת מולי ואני מעביר אותה תחת שבט הביקורת שבידי
הרף שלי היה די מחמיר, ולרוב דנתי לכף חובה.
בתחילה את האנשים שהם לא מספיק אידאליסטיים (ורק מדברים, או גרוע מזה - מטיפים)
אח"כ את המציאות שהיא לא מספיק מתוקנת
ובסופו של דבר את עצמי - שאחרי כל השנים האלה שרק שפטתי את כולם, איך אוכל עכשיו להקל (דוגמא אישית קודם כל...)

אל תדון אדם עד שתגיע למקומו.

האנשים שהיתה לי הכי הרבה ביקורת למתוח עליהם
(ובמשך השנים גיליתי שהם הפכו לשק חבטות לכל מיני סופרים מקוריים)
הלא הם - המבוגרים.
אבל אני עצמי אף פעם לא הייתי מבוגר, השתדלתי לברוח מהגורל הזה בכל כוחי
כלומר - מהאחריות, מהגבולות, מהמחוייבויות לטווח ארוך (חוץ מנישואים אבל זה סיפור אחר).
אז, אם אני לא רוצה לקחת מחוייבות על הראש, איך אוכל לשפוט את אלו שכן הרכינו את עצמם לשאת את החובה
וגם יש להם פספוסים פה ושם, ולא תמיד כיף להם, ולפעמים הם סתם עייפים ומעצבנים.

אז עכשיו אני בעל כורחי נכנס לשם
לאיזור שכבר הקצב לא מוכתב על פי השרביט הקטן שלי.
הלחץ גובר, הפרנסה מתחילה להלחיץ (וזה עוד לפני שיש ילדים, כנראה פרומו)
ובעיקר רגשות האשמה מתישים, יותר מכל.
(גם הם, המבוגרים, אולי הרגישו אשמים, וזה מה שהכי מעך להם את הצורה).

אז עכשיו זה הזמן, לחפש את הפתחים אל החיים.

מתוך האילוצים, מתוך הזרימה הכפויה, לדעת לגלוש על הגלים, לדעת להבין את הזרמים.
על זה הבלוג הזה קם, להיות לי תזכורת לאן רציתי להגיע באותם ימים שידעתי לשבת על הברזלים.
המירוץ מתחיל, וכבר אי אפשר לעצור או לבקש נסיון חוזר. גם אי אפשר לשכב במיטה כמחאה.
(כלומר אפשר, אבל גם חבל על הימים שחולפים... כי המחאה לא ממש תעזור)

אז שיניתי את השם ל'לא לשכוח לנשום' זה המסר העיקרי.
אדבר פה על מה שלא חשוב, ולא ברור מה יוצא ממנו, אבל בעצם הוא הכי חשוב, בדיוק כמו לנשום.
אני מקווה שאהיה מבוגר טוב, קודם כל ביני לבין עצמי. אני לא אבהל מילד שמסתכל עליי ממרום חייו השלווים. אסתכל על עצמי, איפה הייתי אתמול, ואיך אוכל לפתוח פתח לעוד קצת אור, על ידי כך שאזכור.

הכל נפלא! תחשבו על זה...

עצה של תולעת בקיר

הדרך ארוכה אל המטרה,
תחנת רענון לא נראית באופק.
המרדף רק נעשה אינטנסיבי ותובעני מיום ליום
ולפעמים זה נדמה כמו מסדרון ארוך ארוך שלא נגמר
ומה שנותן תקוה זה רק הדמיון שאולי מעבר לעיקול הקרוב משהו ישתנה
אבל לא
ואז היאוש מגיע.

*
לכל דפוס יש אינסוף דרכים לשבור, לחרוג, לעקל
ורק דרך אחת ללכת בו שוב, ושוב. ומשום מה זו נותרת הבחירה המועדפת.
בכל בוקר שקמים לעבודה, יש הזדמנות חדשה לחשוב על דברים אחרת
בכל מפגש אנושי יש פוטנציאל להיכרות מכיוון חדש
לשיתוף פעולה עסקי או סתם לעשות טוב לסביבה במשותף...

החכמה היא לבקש את הפתחים שבתוך הקירות עצמם. ואז זה כבר קל.
'בדרך אל...' נפתחות הזדמנויות רבות אלא שכרגע המבט שלנו ממוקד אל תכלית רחוקה
שמי יודע אם תמומש, ומה ישתנה עד אז.
אבל מה שכאן קרוב הוא הרבה יותר בטוח.
האבסורד הוא שמתוך פחד מהבלתי מוכר אנו בוחרים במה שיש לו סיכויים קלושים
ועוזבים את מה שהוא קרוב לודאי יצליח
כנראה המח לא עובד ממש באופן לוגי.

צריך רק להתקרב אל הקיר, להעיז לראות אותו כפתח.

יום טוב!

Life Happens

זה שיר של אסתר רדא, וגם שם של סרט שיצא ב2011 (תשאלו את גוגל) אבל יותר מכל זה משהו שאני מאמין בו - החיים קורים.

בדרך כלל כשמדברים על מישהו שעושה בלי לחשוב הוא נחשב חסר אחריות או סכל במקרה הטוב. אבל בהרבה דברים אנו עושים בלי לחשוב, כי החיים פשוט קורים לנו.
אנחנו לא תוכנות מחשב, לא כל דבר הוא תוצר של פקודה מתוכננת מראש. מאז ומעולם אנו נישאים על גלים, מגיבים או זורמים למה שקדם לנו, אבל תמיד קדם משהו. יש כל מיני מדיטציות של איפוס המחשבות, ריקון הדמיונות, בסופו של דבר גם שם פוגשים איזה משהו שצץ ועולה בעדינות ומוליך את קו המחשבה, משהו שקורה מעצמו.
ב'לעשות בלי לחשוב' יש שתי אפשרויות: האחת היא לעשות את הדבר הנכון, והשניה היא לעשות את הדבר הלא-נכון, אבל לא לעשות זה לא בא בחשבון. כשהחיים לא כפי שאנו רוצים, אפשר לעצור רגע ולחשוב לנסות לחשב מהלכים, אבל זה לא מחזיק הרבה זמן, די מהר צריך שוב לבחור איזה מסלול ולזרום עליו כי החיים קורים.

התורה מלאה במצוות. והעניין של מצוה הוא לעשות לפני שמבינים. כי אם היינו יכולים להבין הכל לא היה צורך לצוות, היה ניתן לסמוך על שיקול הדעת ולתת לו לכוון. זה מרגיש קצת כמו זלזול באינטלגנציה שלנו כשמצווים אותנו כל כך הרבה, אבל אם נתבונן בחיים נראה שמרוב דברים שאנו עושים בלי מחשבה - נראה שאנו מזלזלים בעצמנו כבר באינטלגנציה של עצמנו. אפשר ללכת אל האיזור הקיצוני של חטא למשל, כל מיני דברים שאנו עושים ומצטערים עליהם אח"כ. אם אנחנו כל כך גיבורים ומסוגלים לחשוב על המעשים שלנו קודם שהם נעשים - למה יש חטאים? אלא שדחפים מסויימים בחיים קיימים בלי לשאול אותנו, החיים קורים להם. כנגד זה באה המצוה שנותנת נתיב לחיים בלי קשר למחשבה, כי הם באמת לא שואלים אותה.

היום התעוררתי מוקדם, עם השעון המעורר הקבוע, לקראת תפילת שחרית. החלטתי לקום בלי שהיות. החלטה של רגע, בלי התבוננות ארוכה והסקת מסקנות. להמשיך בקו ישר את מהלך החיים, לקום ולעשות. הייתי יכול להמתין עוד במיטה ולהתחיל לנמק לעצמי למה כדאי לקום ואיזה יום הולך להיות היום, ואז הייתי מרגיש בטח מאוד אינטלקטואל ובשליטה, אלא שבאותם רגעים ששכבתי במיטה בעצם התחבאה לה החלטה להשתהות. אז ניטרלתי את הבעיה וקמתי בלי לחשוב יותר מדי, נתתי לחיים להמשיך במהלכם, שמתי את התפילה בראשית של היום ובתוך המסגרת הזו - אני מרשה לעצמי עכשיו גם קצת לחשוב ולנהל את חיי הקטנים, בתוך החיים הגדולים שבהם לא ניתנה לי בחירה.

מקווה שהובנתי. יום ושבוע נפלא!

זרום עם החיים

הרעיון הזה של לזרום עם החיים נראה לי לא מוסרי בהתחלה.

תמיד אמרו לי שצריך ללכת עם השכל, ולהיזהר מהרגש המתעתע. שאסור לתת לצורך הזה 'להתחבר' להפריע במה ש'צריך' לעשות. שצריך להיות שקול ומחושב, ללמוד מטעויות העבר ולהיות מתוכן לעתיד.

השאלה היא מהי הזרימה ומהם החיים. מהי האמת ומהו המבנה המלאכותי החוסם אותה.

פעם עשיתי אבחנה בין זרימה פנימית לזרימה חיצונית. זרימה חיצונית היא כאשר אנו נשטפים ע"י זרם אקראי, חסרי שידרה וכח עמידה עצמאי, כמו דג מת. זרימה פנימית היא תוצאה של קשב עמוק אל החיים שבתוכנו, אל המעיין הנובע מעומק הלב, שבוקע לו דרך ישרה וסוחף אותנו איתו.

היחס לזרימה תלוי גם בשאלה כמה ענווה יש לנו. ביכולת להבין שהחיים הם דבר גדול מאיתנו, גם מהשכל השופט שלנו. כשאנו לא רואים את התמונה הכללית, את החיים הגדולים שאנו פרט קטן בתוכם - אז מוטב לנו להכניע את הדחפים הבלתי-רציונאליים, שהם באמת תוצאות של יצרים אקראיים. אבל כשאנו מרחיבים את ההשקפה אנו מבינים שגם השכל הוא כלי שיפוטי שניתן לנו, וחובה עלינו להשתמש בו בגבולות מסויימים, אבל זה לא חזות הכל. יש עומק לב שגבוה מהמח וזו מדרגה גבוהה של אמונה והקשבה עדינה לעצמנו, לאלוקות, לחיים.

'יש תמיד על מי לסמוך 
יש תמיד על מה לשמוח
זרום עם החיים
רק אל תלך בכח

כשמגיע גל גבוה
אל "תשחק אותה" גיבור 
קח נשימה תוריד ת'ראש
תראה שגל זה יעבור

ההמתנה היא מתנה 
את השעה אסור לדחוק
כשהפרי מספיק בשל
אז טעמו יותר מתוק

הצדיקים יושבים 
ועטרותיהם בראשיהם
ונהנים, ונהנים, מזיו השכינה

העבר אין 
העתיד עדין
ההווה כהרף עין
אז דאגה מנין?

אז העיקר הוא השמחה
כדאי לשיר לרקוד לחגוג
בן מלך מלכי המלכים 
ודאי אינו צריך לדאוג

מה ששייך לך יבוא 
הכל יגיע עד אליך 
רק תתענג על הבורא
תרגיש גן עדן בחייך

(יצחק שדהו - הצדיקים https://www.youtube.com/watch?v=vn3NPRrGXUQ)

בוקר חדש

אחד המקומות היפים...

אמנותו של היצר

לפני כמה ימים קניתי דגל ישראל ב-5 שקלים לשים על האוטו לקראת יום העצמאות הקרב.
מסתבר שהוא היה מקומט אבל מי ששם לב לזה זו אשתי (הפונקציה 'דגל-על-האוטו' התממשה מבחינתי, איך הוא נראה זה פחות משנה). אז הבוקר החלטתי לגהץ אותו ולשוות לו מראה ראוי כמו שדגל ישראל צריך להיות ביום העצמאות.
אחרי שהורדתי את הדגל מהאוטו והכנתי אותו לגיהוץ, ניגשתי לתקן עוד כמה דברים. כתבתי מכתב התנצלות שכבר הרבה זמן הוא נמצא לי בראש, הורדתי כביסה וקיפלתי יפה (כל הכבוד לי) והתקלחתי (גם כן תיקון חשוב).

בסוף לא גיהצתי את הדגל, אבל זו לא הנקודה.

הנקודה היא ההחלטה לעשות משהו טוב, קטן, לתקן משהו; שגוררת בעקבותיה מעשים קטנים נוספים שגדלים והולכים לגל של טוב.
ליצר הרע יש שיטה, והיא להכניס אותנו לגל שלילי בהדרגה. להתחיל בהילוך ראשון, מעשה קטן ולא מזיק, ואט אט להגביר ובסוף אנו מוצאים את עצמנו הרחק מהכוונה המקורית: "כך אומנותו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו עבוד עבודה זרה" (תלמוד בבלי, שבת ק"ה)
ככה גם עובד הטוב, מתחילים ממעשה קטן, קל יחסית, של תיקון גם אם זה נראה לא ממש משמעותי. ואז מתעורר החשק להוסיף טוב, וצריך לנצל את זה ולא להפסיק, לרוץ לתפוס עוד מצוה עוד הארת פנים לעוברים ושבים, עוד שיפור הסביבה...
בחז"ל קוראים לזה 'מצוה גוררת מצוה', או במסילת ישרים - מידת הזריזות: כשמיד שעולה רצון טוב אצל אדם ימהר לקיים אותו ולא יתן רווח למחשבות ומניעות להיכנס בנתיים (לא ציטוט, אבל זו רוח הדברים). מאמן שהיה לי בשם רוסו מנחם, סיפר לי על שיטה שלו לכתוב את כל המטלות הקטנות והמעצבנות שצריך לעשות ברשימה ארוכה, ואז מגיע 'משחק הנקיונות' (ככה הוא קרא לזה) זה שעוברים על הרשימה ומתחילים לבצע דבר אחר דבר וככה מנקים את הראש ומשתחררים וזה מאוד מקדם בחיים, פותח אופקים חדשים.

אז שימו לב לפתחים הקטנים האלה, להזדמנויות הקטנות לעשות משהו מתקן. אפילו אם זה מעשה שגרתי אפשר פעם אחת לעשות אותו באופן חיובי יותר, מחוייך יותר, וזה עשוי לפתוח פתח לעוד עשיה טובה.

שבוע טוב וחודש טוב!

למה רע לי?

אתמול לא כתבתי. הרגשתי זיפת מדי בשביל זה.

אמנם היתה סיבה מספיק טובה להרגיש ככה - יום השואה.
אבל הפעם לא ממש הספקתי לעסוק בו, הייתי שקוע בעצמי מדי.
אז אני אשלים עכשיו.

בכל יום שואה מחדש עולה תמיהה חזקה, על מהות הרוע, מאיפה הוא מגיע, איך הוא יתכן ולמה אלוקים מאפשר לו.
האמת היא שהרוע עוטף אותנו בנגיעות קטנות בכל רגע ופינה בחיים. לפעמים הוא כבוש תחת ממשלת הטוב, ולפעמים הוא בוקע את מערך ההגנה - משתולל ומחריב.
גם הזיפתיות בחיים, כמו זו שהיתה לי אתמול, ועצרה אותי מלעשות מה שרציתי (דיברנו על מעצור ברצון) גם היא תמיד שם בפנים, אך לרוב אני מתגבר. לרוב אני רכוב על אנרגיה חיובית של חיים שנושאת אותי בכנפיה לעשות ליצור להיטיב (האמת שאולי לרוב זה ההיפך...)
לפעמים נדמה שהאמת היא שהכל רע, והטוב הוא רק העמדת פנים, ציפוי חיצוני. ופעמים אחרות, כל כך טוב, שהרע לא מובן ונראה מיותר לחלוטין.

ר' נחמן אומר (אי שם בליקוטי מוהר"ן) שהטוב הוא מימוש הרצון. כשאדם חווה שרצונו נעשה - אז טוב לו, אך כאשר מה שקורה לו הפוך מרצונו - רע לו. זה המושג היחסי של טוב ורע - מה שטוב לי לא בהכרח טוב לחבר שלי, לכן קשה להגדיר על פי זה טוב ורע מוחלט. אבל זה מלמד אותנו דבר חשוב - שהרבה פעמים הרע לא מתכוון להיות רע, אלא מתכוון להיות טוב מכיוון אחר ויוצא לו רע, וזה עונה על השאלה: למה יש רוע? כי מזוית אחרת זה כנראה טוב. למה אמא מפנה לי את הגב? כי היא מוציאה את העוגיות מהתנור (ואליהן היא כרגע דווקא מפנה את הפנים)

בדיאלוג מהסרט מלחמת הכוכבים (פרק 3) נערך בירור יסודי של מהות הטוב והרע. וכך נאמר שם:

ANAKIN: The Jedi use their power for good. 

PALPATINE: Good is a point of view, Anakin. And the Jedi point of view is not the only valid one. The Dark Lords of the Sith believe in security and justice also, yet they are considered by the Jedi to be. . . 

ANAKIN: . . . evil. 

PALPATINE: . . . from a Jedi's point of view. The Sith and the Jedi are similar in almost every way, including their quest for greater power. The difference between the two is the Sith are not afraid of the dark side of the Force. That is why they are more powerful. 

ANAKIN: The Sith rely on their passion for their strength. They think inward, only about themselves. 

PALPATINE: And the Jedi don't? 

ANAKIN: The Jedi are selfless . . . they only care about others. 

PALPATINE smiles. 

פלפטין ששואב את כוחו ותפיסתו מ'הצד האפל של הכח' טוען שאבירי האור (הג'דיי) ואבירי החושך (הסית') הם דומים כמעט לגמרי, רק שאבירי החושך אינם מפחדים מלעסוק בצד האפל, שלדעתו הוא חזק יותר ונותן גישה לעוצמות חיים שאינן קיימות בצד המואר (בהמשך הוא אומר שרק מהצד הזה אפשר לעצור את המוות)

אנאקין לא חולק על הרישא של הדברים, על כך שבין הסית' לג'דיי שורר דמיון כמעט מוחלט, אלא שהוא מתאר את ההבדל בין השניים בצורה אחרת: הסית' עסוקים בעצמם, והג'דיי פונים להטבה כללית. במילים אחרות: אגואיזם מול אלטרואיזם. פלפטין מחייך כי הוא יודע שזו נאיביות לחשוב כך ובהמשך מוכיח לו שגם בקרב הג'דיי יש מחשבה אגואיסטית.

אם כן,

הרע הוא פגיעה שנובעת ממיקוד בחלק מהמציאות, והתעלמות מחלק אחר. למשל - כאשר אדם מרוכז בעצמו ודואג לטובת עצמו הוא עלול לפגוע בלי משים בזולתו.

כל דבר בעולם צריך קודם כל לדאוג לשלימות ובריאות של עצמו, זהו הרע הטבעי והבסיסי והלגיטימי, וכשהוא מסופק - הטוב יכול לרכב עליו בבטחה ולהנהיג את כל המערכת. הרע שפורץ את גבולו הוא מצב שהפרט רוצה להשיג עוד ועוד כח למעלה ממידתו, בדומה לתא סרטני שיוצא משליטה. במקרה כזה האיזון הכולל מתערער, והפרטים האחרים ניזוקים.

כאשר פרטים מסויימים נזנחים ונוצרים פערים, האחריות להתריע על כך מוטלת על אותם פרטים עצמם. למשל כאשר היד מקבלת מכה ונפגעת היא מתריעה על כך דרך כאב שמשדר קריאת מצוקה והגוף מזרים כמויות גדולות של דם לאיזור הפגוע. הכאב מודיע לאדם שהוא צריך עכשיו לעצור מלנוע ולהתכווץ ולהתכנס פנימה - לדאוג לאיזור החבול.

אתמול הרגשתי שמשהו בסיסי נפגע ולכן התכנסתי. כלפי חוץ זה היה נראה מבאס, אבל מבפנים ידעתי שאני צריך את זה עכשיו, אני צריך לשקם את האיזורים הפרטיים ולהשלים את הקומות הבסיסיות כדי שאוכל להמשיך להנהיג את המערכת בהצלחה בהמשך. ההבלחות הקטנות האלה של רוע, הנפילות היומיומיות האלה הן הכרחיות לתפקוד של מערכת מורכבת, וזה בסדר שגם אצל הג'דיי הן קיימות. השאלה היא מה המגמה.

אז שנזכה לימים שמחים, מתוך שלימות הפרטים תבוא הגאולה הכללית.

יום נפלא ושבת שלום!

לרצות להגיע

אתמול רציתי לכתוב משהו, אז כתבתי אותו.

ואז חשבתי שזה יהיה ממש טוב אם כל בוקר אכתוב משהו, ויערמו לי הרבה דברים במשך תקופה של שנה או אפילו שנתיים, וזה יהיה ממש מרשים ומספק. ובטח ארווה מזה נחת ועונג מלהתבונן באסופה הזו, ואולי אף יזמינו אותי לכנסים והרצאות או שאסכם את הכל לספר סוף סוף. כן, הנה, זה הספר לו פיללתי. לא מאמרים פילוסופיים מחוכמים, גם לא שיתופים ביוגרפיים חושפניים. רק דברים פשוטים בגובה העיניים בפניה ישירה אל העולם בלי חשבונות איך יראו את זה והאם זה חידוש בכלל. אהממ... בלי חשבונות?!

אז היום ישבתי לכתוב, ואין.

כמה זה קורה לנו. חולשת הרצון, או התנגשות הרצונות, או העדר השראה או חוסר-חשק, או סתם תקיעות לא ברורה. זו תופעה מוזרה, ממש חידה. כי בתכל'ס, מה עוצר אותנו מלעשות מה שאנחנו רוצים?
אם אני רוצה לכתוב - אז יאללה, שאכתוב! ואם אני לא רוצה - אז שאשב בשקט, ואלך להכין לעצמי עוד כוס תה או משהו...
ביררתי עם עצמי והסקתי, שבכל פעם שאני לא עושה משהו - משמע אני לא רוצה אותו. זה כיוון מאתגר ולפעמים מביך: "אני מאוד רוצה ללמוד תורה, אבל עול הפרנסה על צווארי.
אני מאוד רוצה לקנות פרחים לאשתי ושוקולדה קטנה כל פעם שאני מגיע הביתה - אבל בקושי אני מחזיק את עצמי שמח ביומיום"
"אם אינך עושה - משמע אתה לא באמת רוצה"
"אני כן, רוצה, באמת!"
"באמת?"
"כן. אהה.. לא יודע. הייתי רוצה לרצות, אבל זה קשה"
"מה קשה בזה?"
"קשה. יש מליון רצונות ועניינים"
"אל מה הכי חשוב לך בחיים?"
"מה הכי חשוב? וואו! שאלה קשה. אבל כשאני חושב על זה אני יודע. לימוד תורה, או אשתי. אחד מהם, או שניהם, או כל אחד בפני עצמו ברובד אחר לגמרי..."
"אוקי. אז איפה הבעיה?"
"כשזה מגיע לתכל'ס, לא תמיד זה בראש שלי, מה שהכי חשוב. למרות שאם אני עוצר וחושב זה חוזר לראש. קשה לעצור"
"אז אולי זה משהו שצריך לתרגל. בכל אופן, אפשר להתחיל בהכרה שאין תירוצים"
"אין תירוצים. אני מרגיש עלוב"
"אתה לא צריך להרגיש כך, כי אלו החיים שלך, וכל מה שתבחר הוא בסדר, רק שתדע שזה כך. שהבחירה מניעה אותך, וגם אם תבחר להזניח את הדברים החשובים לך - זה גם בסדר. רק אל תגיד שהם באמת חשובים לך"
"אבל למה שארצה להזניח את מה שחשוב לי, זה נשמע כמו פרדוקס"
"למה? לא יודע, זה אתה תגיד. אבל אם אתה עושה כך, כנראה שזה מה שאתה רוצה. זוכר?"
"כן. סיבכת אותי לגמרי. בהתחלה אמרנו שאם אני לא עושה את מה שאני רוצה זה כנראה בגלל שאני לא חושב על זה, עכשיו אתה אומר שזה שאני לא חושב על זה - זה בגלל שאני רוצה לא לחשוב על זה?"
"כן"
"אוקיי. מעניין. אז זה לא שאני לא רוצה לעשות את מה שחשוב לי, זה פשוט שאני מעדיף לא לחשוב רוב הזמן. מעניין למה שלא ארצה לחשוב"
"זה די תוקע את החיים לחשוב כל הזמן. האינסטינקט יותר מהיר מהמחשבה. תחשוב על נהיגה ברכב, אם כל הזמן היית חושב על הפעולות שלך כנראה היית נוסע מאוד לאט או שהתגובות שלך היו איטיות מידי והיית עושה תאונה. החיים רצים מצד עצמם, כמו נסיעה ברכב, אין זמן למחשבות"
"אכן, אז מה לעשות?"
"אם נמשיך עם משל הרכב, אפשר בכל זאת להוריד קצת רגל מהגז. שמעתי פעם ממישהו שיש שני מצבי תודעה אפשריים בנהיגה"
"אשמח לשמוע"
"הנהיגה הישראלית הקלאסית היא עם לחץ להגיע כבר, ואם יש פקק או שהנהג לפניך מתעכב כמה שניות יותר ממה שצפית - אתה מתרתח. הלחץ להגיע הפך ללחץ שהכל יקרה מהר גם בלי קשר להגעה, זה הפך לסתם לחץ ללא מטרה. אבל אפשר לנהוג בראש אחר - פשוט ליסוע בנחת, לתת לדברים את הזמן שלהם, ולדעת שבסופו של דבר אחרי כך וכך זמן נסיעה - תגיע. האמת היא שגם ככה גם בנהיגה לחוצה וגם בנהיגה בנחת ההפרש בזמן הוא בדר"כ לא גדול. הנהיגה בנחת דומה יותר לחויה של צפיה מהצד בתהליך, כאשר השליטה היא לא לגמרי בידיים שלנו, למשל אם היית נוסע ברכב או באוטובוס ולא אתה היית הנהג, אז היית יודע שהדברים אינם בשליטתך ומוטב לתפוס תנומה קלה או להתבונן בנופים המתחלפים בחלון. הציפייה עושה את כל ההבדל. ככה גם בחיים."
"הבנתי. בחיים אני בטוח שההגה בידיים שלי, אני בעירנות שיא מתי מתפנה לי מרחב לעקוף את הרכב שלפניי, מתי אוכל לסחוט את דוושת הגז עד הסוף, המון אנרגיה הולכת על זה. כאשר למעשה החיים מתגלגלים מצד עצמם כאשר אנו נמצאים בכיוון, שומרים על הנתיב, ומדי פעם מווסתים את המהירות. זה באמת חשיבה רגועה בהרבה. ואז אולי יש גם זמן לחשוב, ולשים לב, ולהיזכר בדברים החשובים, כמו אותו נוסע שיכול להסתכל קצת בנוף ולהנות מעצם הנסיעה"
"נכון. ואני מאחל לך בהצלחה, ועכשיו אעלם מפה כי בעצם אני זה אתה, וכאשר אנחנו מבינים אחד את השני אז שוב אנחנו מתאחדים אז -- פוף!"
"תודה רבה ויום טוב! עשית לי את הבוקר"

העובדות כהצעת הגשה

החיים מלחיצים. וזה לא הולך להשתנות. זה רק ייעשה חמור יותר בשנים הקרובות.
דאגות פרנסה, משפחה, יחסים בין אישיים, שאיפות, טיפול בהפרעות, מטלות יומיומיות.

אז מה עושים?
משנים גישה, משנים נקודת אחיזה.
דווקא בעקבות ההבנה שזה לא יקרה לבד, דווקא בזכות ה'יאוש' מהמסלול הספונטני.

המצב הזה שעושים עבורנו, שדואגים לנו, הוא נחלת העבר הרחוק. לא עוד.
לא כשמדובר בחיים העצמאיים הפרטיים. ביוזמות האישיות שלנו, ברעיונות הייחודיים לנו.

ככל שהפונקציה שאנו ממשים בחיים יותר מיוחדת ויותר אישית, כך נמצא את עצמנו יותר לבד בדרך למימוש שלה. כשהיינו ילדים עסקנו בהישרדות, בהתפתחות בסיסית, פיזית רגשית וכו'. במצב אז, ידעו ההורים שלנו והסביבה מה אנחנו צריכים, ואפילו את השאיפות שלנו היה קל לנחש ולתפוס באמצעות ממתק או צעצוע. אבל כעת - אף אחד לא יודע מה אנו רוצים ומה אנו צריכים לצורך זה. רק אנחנו. ועל כן האחריות מוטלת עלינו במלואה למממש את הפונטנציאל הגלום בתוכנו, תוך כדי קבלת סיוע מהסביבה.

כולנו עוברים איזו כיברת דרך של התבגרות הכרחית, בתחילת החיים זה מאוד ברור. העובר ברחם האם גדל בקצב מדוייק וקבוע (למעט מקרים חריגים), עד שאפשר לנחש באיזה יום של ההריון הוא נמצא ע"פ מדידת הגודל שלו. בהמשך - ההתפתחות גם היא פחות או יותר צפויה, והאחות בטיפת חלב תוכל להתריע בפניכם כאשר משהו לא תקין בלוחות הזמנים של התינוק. אבל ככל שאנו מתקדמים הקו האדוק הזה מתחיל להיפרם ולהישרך. עכשיו זה כבר שאלה של גנטיקה, של תזונה, והשפעות סביבתיות נוספות. ההתפתחות הקוגנטיבית גם היא מתחילה בצורה מסודרת (עיינו בפסיכולוגיה ההתפתחותית) אך ככל שאנו מתקדמים קדימה היא הופכת לפחות ופחות צפויה ומוכתבת מראש. פערים בהתפתחות של הרמות הגבוהות של הנפש, האינטלגנציות השונות, מבחינות באופן ברור אדם מאדם. זו הבחנה כמותית, הדרגתית, מלבד ההבחנה האיכותית שהיא עניין נוסף שמתחדש ביחס לשלבים המוקדמים. המציאות המושלמת מתחילה להיסדק ולהתקלקל, ולפעמים היא נעשית גרועה ממש, עד כדי מקום שאי אפשר לשאת את הקיום בו.
כאמור, ניתן להטיל את האשמה על הסביבה בעיקר, ולטעון שאדם אחד שזכה לגדול בחברה בריאה - פיתח אישיות בריאה. אדם אחר שנחשף לאתגרים אינטלקטואליים רבים - חידד את החשיבה שלו, וכן על זו הדרך. אבל אז עולה השאלה: מדוע זה כך? מה נשתנה? הרי אם בשלבים הראשוניים הסביבה 'ידעה' לספק לאדם את כל צרכי ההתפתחות התקינה שלו - למה בהמשך היא הופכת ללקויה ואף פוגענית לעיתים עבורו? ועוד דבר מעניין - גם במצבים שמקובל להאשים את הסביבה, אנו מוצאים תגובות שונות למצבים זהים בין בני אדם שונים. שני ילדים שגדלו לאותם הורים, האחד יכול לחוות ילדות עשוקה ומחסור בתשומת לב, ובו זמנית יחוש השני שגדל בצורה נינוחה וחמה. אמנם רעיון זה סותר את ההנחה המדעית של המחקר הסטטיסטי הפסיכולוגי, אבל אם מסתכלים במקרים פרטיים במנותק מהסטטיסטיקה - ניתן לראות שזה כך.

נראה אם כן שיש מקום רב לבחירה ופרשנות אישית, במיוחד ככל שהאדם גדל ומתבגר, גם אם זה בעל כרחו. הסביבה אכן מספקת תירוצים אינסוף, למה החיים שלי גרועים, למה דווקא אני נדפקתי עם כאלה הורים, כזו סביבה, כזה גוף וכזה אופי מעפן... אבל בו זמנית היא גם מספקת המוני תירוצים קטנים למה החיים שלי כאלה מדהימים ונפלאים ומיוחדים. חוט המחשבה האישי נקרא לחרוז לעצמו מחרוזת מכל אותן עובדות, האדם בוחר לעצמו מה לשזור, מה לאמץ ומה להרחיק, במה להאמין ומה לייתר. כמו חלום שנתפר על פי זכרונות חושיים שנרשמו במח במהלך היום, כך נתפרת החויה של הרגע, החויה הנוכחת בחיים מתוך מאורעות העבר, והעובדות הקיימות בשטח. הכשל הלוגי נובע מהיחס לעובדות כמשהו קשוח ובלתי תלוי: "מה אני אעשה והוכיתי בילדותי, מה אני אעשה ויש לי אף ארוך ומכוער, מה אעשה ויש לי הפרעות קשב". זו הטעיה קשה. ראשית - אתה רשאי להדהד בתוכך את העובדות שאתה בוחר, והן אלו שישפיעו עליך לרוב. ושנית - שזה גם המשך של החלק הראשון - מה שחשוב בעובדה היא לא העובדה עצמה אלא מידת ההשפעה שלה על החיים, שזה תמיד תלוי בפרשנות. אם כן, תוכל להחליט איזה עובדה לתת לה השפעה ואיזו עובדה לחסום. ניקח לדוגמא את האף הארוך. מי אמר שהוא מכוער? זו פרשנות. וגם אם לפי כל אמות המידה האנושיות או החברתיות המוכרות, אף ארוך הוא בהכרח מכוער - ניתן לחסום את העובדה הזו ולהתעלם ממנה לחלוטין עד שאפשר לומר "אמת, יש לי אף ארוך ומכוער, אבל כבר שכחתי מזה, זה לא משחק שום תפקיד בחיים שלי". ומאף ארוך אפשר להשליך לעובדות מאתגרות יותר - בעלי הילדות העשוקה באמת, הטראומתיים השונים, בעלי נכות פיזית ועוד... כל סוגי הדפיקויות נוצחו כבר במהלך ההיסטוריה האנושית ע"י דמויות שונות מעוררות השראה, ומי שחושב שזה בלתי אפשרי - שישאף לתוכו כמה נשימות עמוקות מסיפור חייהם של אותן דמויות.

אז מה אנו אומרים כאן?
שהלחץ בחיים מלמד ומחדד - עד כמה חשובה וראויה היא הבחירה. עד כמה כדאי להקדים ולקחת את הפרשנות כאתגר חיים, ולא כמשהו אקראי. מפרשנות לא מודעת - לפרשנות מודעת ולכתחילאית. וצריך לזה עזרה, אכן. כי כמו שאמרנו - חוט חשיבה לבד לא מספיק, צריך לחרוז עליו חרוזים. הדמיון נאחז בחושים, בדוגמאות, בסיפורים, בזכרונות. אז פשוט צריך למלא אותו מהם. לאמץ זכרונות טובים, לחזור עליהם בדמיון, לקרוא סיפורים של אנשים שהצליחו למרות כל המשברים, ולהתמלא בכל ניד חיים שמעורר תחושות טובות. אל תתנו לעובדות לבלבל אתכם, כי אין להן שום כח בלי החוט ששוזר אותן. אבל אל תשכחו לספק עובדות חלופיות, כי בכל זאת אנחנו חייבים הוכחות ממשיות. אז שיהיה בהצלחה לנו!