המירוץ מתחיל

עכשיו זה המבחן.

כנער, הייתי מיושבי הברזלים (כמטאפורה)
כל המציאות חולפת מולי ואני מעביר אותה תחת שבט הביקורת שבידי
הרף שלי היה די מחמיר, ולרוב דנתי לכף חובה.
בתחילה את האנשים שהם לא מספיק אידאליסטיים (ורק מדברים, או גרוע מזה - מטיפים)
אח"כ את המציאות שהיא לא מספיק מתוקנת
ובסופו של דבר את עצמי - שאחרי כל השנים האלה שרק שפטתי את כולם, איך אוכל עכשיו להקל (דוגמא אישית קודם כל...)

אל תדון אדם עד שתגיע למקומו.

האנשים שהיתה לי הכי הרבה ביקורת למתוח עליהם
(ובמשך השנים גיליתי שהם הפכו לשק חבטות לכל מיני סופרים מקוריים)
הלא הם - המבוגרים.
אבל אני עצמי אף פעם לא הייתי מבוגר, השתדלתי לברוח מהגורל הזה בכל כוחי
כלומר - מהאחריות, מהגבולות, מהמחוייבויות לטווח ארוך (חוץ מנישואים אבל זה סיפור אחר).
אז, אם אני לא רוצה לקחת מחוייבות על הראש, איך אוכל לשפוט את אלו שכן הרכינו את עצמם לשאת את החובה
וגם יש להם פספוסים פה ושם, ולא תמיד כיף להם, ולפעמים הם סתם עייפים ומעצבנים.

אז עכשיו אני בעל כורחי נכנס לשם
לאיזור שכבר הקצב לא מוכתב על פי השרביט הקטן שלי.
הלחץ גובר, הפרנסה מתחילה להלחיץ (וזה עוד לפני שיש ילדים, כנראה פרומו)
ובעיקר רגשות האשמה מתישים, יותר מכל.
(גם הם, המבוגרים, אולי הרגישו אשמים, וזה מה שהכי מעך להם את הצורה).

אז עכשיו זה הזמן, לחפש את הפתחים אל החיים.

מתוך האילוצים, מתוך הזרימה הכפויה, לדעת לגלוש על הגלים, לדעת להבין את הזרמים.
על זה הבלוג הזה קם, להיות לי תזכורת לאן רציתי להגיע באותם ימים שידעתי לשבת על הברזלים.
המירוץ מתחיל, וכבר אי אפשר לעצור או לבקש נסיון חוזר. גם אי אפשר לשכב במיטה כמחאה.
(כלומר אפשר, אבל גם חבל על הימים שחולפים... כי המחאה לא ממש תעזור)

אז שיניתי את השם ל'לא לשכוח לנשום' זה המסר העיקרי.
אדבר פה על מה שלא חשוב, ולא ברור מה יוצא ממנו, אבל בעצם הוא הכי חשוב, בדיוק כמו לנשום.
אני מקווה שאהיה מבוגר טוב, קודם כל ביני לבין עצמי. אני לא אבהל מילד שמסתכל עליי ממרום חייו השלווים. אסתכל על עצמי, איפה הייתי אתמול, ואיך אוכל לפתוח פתח לעוד קצת אור, על ידי כך שאזכור.

הכל נפלא! תחשבו על זה...