אני כשלון!

אם אתם קוראים את הפוסט הזה - יש מצב שבאיזשהו שלב בחיים עברה בכם מחשבה תבוסתנית מעין זו שבכותרת, או משהו דומה לכך...
אם לא - אתם מוזמנים להמשיך הלאה. הדברים האלה לא מיועדים לכם.

בתקופה האחרונה גוברת בי התחושה הקשה שאין לי שליטה על החיים שלי.
שכל דבר שאני רוצה לעשות, לא קורה. או שאולי קורה אבל באופן רעוע וחלקי, או הרבה מחוץ ללוח הזמנים שהייתי רוצה להקציב לו.
זו תחושה קשה ביני לבין עצמי, אבל זה נהיה קשה עוד יותר כשמדובר בהתחייבויות לאנשים סביבי שלא מתמלאות ומעוררות אכזבה או כעס או חוסר אמון מצידם כלפיי. וזה בהחלט מבעס למדי.

עצות פסיכולוגיות בגרוש (או קצת יותר) מתחומים שונים אומרות דבר דומה: באיזשהו מובן - אתה רוצה לסבול. לא יכול שאתה סובל ככה סתם, כי אם באמת אתה רוצה לעשות משהו - אז פשוט קום ועשה אותו, ואם אינך עושה אותו עך עדיין רוצה אותו ולכן אתה סובל - משמע אתה חוסם את עצמך, מאיזו סיבה שתהיה.
אני מקבל את האמירה הזו, מבלי להיכנס לחקר מעמיק מהי הסיבה שלי לגרום לעצמי סבל. העניין העקרוני הוא עצם הידיעה שהסבל הוא לא כורח המציאות אלא בחירה פנימית, וניתן לשנותה.
בשלב הזה המצב הופך למבעס יותר. עד עכשיו חשבתי שאני דפוק, עכשיו אני גם יודע שאני בוחר בזה! יופי...
אלא שהידיעה הזו מאפשרת לי לשנות את המיקוד של העבודה לתיקון המצב. במקום לנסות לעמוד במטלות ספציפיות ולהוכיח לעצמי לכאורה שאני מסוגל להן (בפועל אני מוכיח שאני לא מסוגל להן ומשם אני מסיק שאני לא מסוגל באופן כללי לכלום) יש למקד את העבודה בבירור עצמו - האם אני אדם שמסוגל לדברים, באופן כללי, בין קטנים ובין גדולים. מה העמדה שאני רוצה לאמץ לעצמי בחיים, אחד שמסוגל או אחד שלא. הדבר הבא הוא להציב מטרות קטנטנות, שברור שקל לעמוד בהן, כמו להכין כוס תה, לנגן 10 דק' על תוף מרים, או להעלות פוסט לבלוג -- ולעמוד בהן. עכשיו אנחנו מבררים את עצם הנקודה של המסוגלות, בלי קשר לכובד המטלה. אם העמידה במטלות נותנת לנו סיפוק אפשר לחזק את התחושה הזו באמצעות דף מעקב מקושט וצ'ופרים שונים לעצמנו. אפשר לתרגל ולהתרגל לתחושה החיובית הזו ולאמץ אותה, ומשם להחזיר את הבטחון לעצמנו ואת הרדיפה אחר הצלחה, באופן שיוכל לגדול גם לדברים יותר מורכבים.

מה עשינו כאן? בודדנו את הבעיה האמיתית. הבנו שהבעיה היא לא שאיננו עומדים במשימות, אלא שיש לנו עניין לתפוס את עמדת ה'לוזר'. החלטנו לבחון האם אנחנו באמת רוצים להיות לוזרים, ע"י זה שסילקנו את המרכיב הכבד של המטלות ונותרה רק שאלת הבחירה עצמה - איפה אנו רוצים להיות בחיים. מתקפה ממוקדת כזו על הדימוי העצמי השלילי עשויה להניב תוצאות קלות יותר, ומשם אפשר לחזור למצב הנורמלי של התמודדות בזירה הגדולה.

פעם הבאה שאני רואה אתכם אני רוצה לראות חיוך על הפנים, ובלי הסימן הזה על המצח בבקשה.

יום נעים!

יצר הטוב - לא פחות מגניב

כולנו יודעים על קיומו של יצר הרע.
חלקנו נקרא לו בשמות שונים כמו: חולשות, דפוסים, הרגלים, דחפים, תשוקות ותסכולים...
העיקר הוא שלא תמיד אנו מצליחים להוביל את החיים שלנו למקום הטוב שיש לנו בראש.
נראה שאם היו מוצאים אותנו בחדר שקט עם מוזיקה נעימה, בנחת, בלי שום דבר על הראש, ושואלים אותנו בכנות: "מה אנחנו רוצים לעשות? לאן היינו רוצים לקחת את עצמנו בשנה הקרובה?" - התשובות היו מאוד יפות ומבטיחות... אלא שבשטח זה קשה.

השאלה הגדולה היא - האמנם קיים 'יצר הטוב'?
כשאני אומר 'יצר' אני מתכוון במובן שקול לזה של יצר הרע, כלומר כח עצמאי דוחף ומעודד. יצר, תשוקה, עוצמה. 'בא לי לעשות טוב' כזה!
המאבק היומיומי ביצר הרע הוא מסע מתיש, ובעיקר מייאש. אם נצליח לדעת שישנו מטען רגשי-אישיותי רב עוצמה שמכוון אותנו לטוב, גם מבלי שנתאמץ כל הזמן, מבלי שנכפוף את עצמנו תדיר למערכת חוקים או נורמות או שאיפות אישיות או אידאלים, מבלי שנצטרך לזייף, להדחיק, לגרום לעצמנו טראומה מתמשכת... אלא באמת גרעין פנימי שנמצא בתוכנו שמפעיל אותנו - אין ספק שהמסע יהיה קל בהרבה, ובעיקר אפשרי.

אם נעיין במקורות שונים, חז"ל או שיטות שונות בפסיכולוגיה, נראה שלפחות לפי חלק מהשיטות ישנה קומה כזו של טוב פנימי, אלא שההשלטה שלו על החיים היא מלאכה מורכבת.
לכאורה לפי פרויד (אם הבנתי נכון) הכח האנושי לטוב (שאולי הוא טוב יחסי בלבד) מצוי ב'סופר-אגו' המוכתב מבחוץ ע"י חינוך וכדו'.  ה'איד' קיים בודאות (מוכרח המציאות) ואם לא רואים אותו זה רק בגלל שהוא מודחק, על גביו מתפתח מוסר כליות מלאכותי, אך מתחת לפני השטח, בעומק הדברים - היסודות רעועים. כך שהרעיון הזה לא מתאים למה שאני בא לומר כאן.
לפי חז"ל, יצר הטוב נכנס באדם בגיל מצוות. כלומר, עד אז הוא יכול לפעול כיוון טוב מכח כפייה חיצונית, ולכן מוטל על אביו לחנכו ולהקפיד עליו שלא יסטה מהמסלול - אבל מגיל מצוות מרפה האב מהפעלת הלחץ החיצוני והילד בוחר מכח הטוב שבו. יהיה מי שיאמר חינוך הוא עניין של הרגל, ומרגע שסר החינוך הפעיל של האב עדיין נמשך כח ההרגל, אבל זה לא מסתבר למתבונן כי הרגל הוא מערכת פרימיטיבית שאולי שייכת לילדות אבל דווקא עם ההתבגרות מגיעה קומה גבוהה יותר.
גם לפי שיטות כמו 'מח אחד' לאדם יש מסוגלות גבוהה של בחירה, הקשורה עם 'המח הקדמי' ומתעלה על כישורי ההישרדות והאינסטינקטים שלו הקשורים עם 'המח האחורי'. על האדם לפעול כמה שיותר מתוך המח הקדמי, כאשר המח האחורי פתור ושקט. במצבי לחץ, פחד, מתח וכו' וכתוצאה מטראומות, עלול האדם לסגת אל הדפוסים ההישרדותיים, המח האחורי מתעורר ונכנס לפעולה, נוטל את השליטה, ואז באמת האדם חש שהוא מאבד בחירה בחיים.
לפי שיטות אחרות, ישנה מהות טובה, ראשונית, השייכת לאדם כבר מלידתו, זהו תום הילדות. אלא שבתחילת החיים המפגש של התום עם העולם לא מניב תוצאות מעשיות, ויש צורך לפתח כלי התמודדות והיכרות עמוקה עם המציאות, עד שמגיעים לבגרות בה ניתן לחיות הלכה למעשה על פי אותו תום.
ספר התניא מדגיש את ההתמודדות שוות הערך בין שני הכוחות, שבאים מהנפש הבהמית והנפש האלוקית. לכל כח יש שורש וקיום עצמאי שאינו תלוי ברעהו. גם כשהרע שולט אין זה שולל את קיום הטוב, וכשהטוב שולט אין זה שולל את קיום הרע הרדום והרובץ לפתח, ועדיין הטוב הוא שלם ורלוונטי לחלוטין באותו רגע.

לעתיד לבוא הקב"ה יעביר את רוח הטומאה מהארץ, כלומר תהיה לנו מוטיבציה אמיתית ומקורית לעשות טוב, לא רק ככיסוי על אינטרסים או מתוך אי-נעימות או הסכמה חברתית... אלא באמת.
אז גם אם היום עדיין אנחנו לא שם, נדע שהמגמה היא לשם, זה העתיד, כלומר לשם ההווה מתקדם כל הזמן.

הודאות הזו מעניקה לנו סדר ומשמעות אחרת לכל המהלך: יש טוב! והוא מגניב לא פחות. הוא עצמאי בשטח, והוא עתיד לסחוף אותנו (בבחירה שלנו) למחוזות נפלאים ומתוקים.

יום טוב!

להיפרד בחיוך

מהו הכח הזה, של מבט, של חיוך?
מדוע הוא כל כך קריטי לקיום שלנו, להתפתחות שלנו?

לפני שנשמה (תודעה) יורדת לעולם היא נמצאת במצב שכולו אור, כולו קיום, כולו חיבור אחד.
הרעיון של אובייקטים חיצוניים בעלי אופי ורצון נפרד, או מערכת חוקים טבעית המתנהלת מעצמה - הוא זר לה.
כשעובר מתפתח, ואף כשהוא יוצא לעולם הוא לא מבין את המעבר הזה, מבחינתו עדיין הכל אחד, כמו שם למעלה, כמו בעולם המופשט והאידאי. אלא שהפעם זה חומר, זה טבע, זה ריבוי אנשים ויצורים, מחלוקות והתנגשויות.
הוא לא מבין את כל זה. הוא רואה את הדברים ברצף, כמו שהיה למעלה, כן גם למטה.

זה אופי הבערות אותה בא המדע האמפירי לבער. להרחיק אותנו מההשלכה וההאנשה שאנו מעניקים לסביבה, ולדעת את הדברים כפי שהם, כפי שנוסה והוכח פעם אחר פעם.

אצל ילד באופן טבעי יש חיפוש אנושיות בכל דבר שסביבו. חיבור של צורות אקראיות מהעולם החיצוני הופכות בדמיונו לפרצוף מחייך, או כועס. וכל דבר שמתרחש מעיד על רצון פשוט מאחוריו. גם אם זה חומר עקר, או מערכת אינטרסנטית וערמומית (כמו פרסומות למשל).
העבודה של ההורה/מחנך היא לתווך בין החיבור לפירוד על ידי כך שהוא מעודד את הילד למקד את החיפוש שלו אחר חום ואנושיות בהורה עצמו, שבאמת רוצה בטובתו, וזאת הוא עושה דרך החיוך והמבט הטוב. ובו זמנית יכול ההורה להורות ולהעיד, מה שקר ומה אמת, מה טוב ומה רע עבורו, במה באמת יש כוונה טובה ואיפה מסתתרת מציאות קרה.
כאשר החיבור הזה נעדר, נותר הילד בעקשנותו למצוא בכל את האנושי, את התודעה, וזו חשיבה ילדותית שעשויה ללוות אותו עוד הרבה. הוא עלול לטעות ולדבוק בדברים שיזיקו לו, רק בשל העובדה שהוא מדמיין שם איזו נוכחות אנושית, אלוקית, גלויה.

החיוך האמיתי בעולם, נותן לנו כלים להתמודד עם כל החיוכים המזוייפים. כדאי לנו לדעת את ההבדל. לא נוכל להפוך לקרים לחלוטין, לא נוכל להאמין למדע עד תום באופן שמחסל את כל רעיון הנוכחות האלוקית בבריאה. אבל - כן יש לנו להבחין בדרך, במסלול שמוביל אל אותה נוכחות, וזה עובר דרך קו דק מאב לבנו מאם לביתה (או להיפך) דרך האהבה הקדומה והשמורה נוכל למצוא שוב את הניצוץ המאיר בכל דבר שבו נביט.

Piority-Therapy

אל תחפשו על זה בגוגל.
גם אם תמצאו משהו - זה כנראה לא קשור למה שאני רוצה להגיד.

בחרתי בכותרת הזו בעיקר בגלל שזה מצטלצל יפה
אבל גם כדי להדגיש את כוחו של סדר העדיפות - לשנות מציאות.

נפתח בכמה מאמרי חז"ל:

כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו (ברכות יג:)

עשר בשביל שתתעשר (תענית ט.)
אוקירו לנשייכו בגין דתתערו (בבא מציעא נט.)
יוסף מוקר שבי... אשכח ביה מרגניתא זבניה בתליסר עיליתא דדינרי דדהבא (שבת קיט א)

ויש עוד...

אם תאריך באמירת 'אחד' בקריאת שמע, וואלה יהיו לך חיים ארוכים. אם תקפיד לעשר את תבואתך תזכה לעושר, אם תכבד את אשתך תזכה גם כן לעושר, וגם יוסף מוקיר שבת (הסיפור המפורסם) שחיזר אחר הדג היקר ביותר לכבוד שבת - זכה בעושר עילאי וכנראה לא במקרה.

המקורות הנ"ל מצביעים על תופעה, לכאורה מיסטית ונטולת הסבר הגיוני במקרה הטוב, או הבטחה ריקנית בעלמא - במקרה הרע. האם באמת יש פה הגיון שיכול להתיישב עם השכל של אדם בן המאה ה-21?

המשותף לכל התיאורים הללו הוא שיש פה הקרבה של דבר אחד עבור ערך מסויים, ורווח של דבר כעין זה מכיוון אחר. למשל - המאריך ב'אחד' מוכן להקריב מזמנו (וכידוע בתפילה כל דקה חשובה ולחוצה) כדי לתת עוד קצת שימת לב, עוד קצת דגש, לרעיון הזה של ה' אלוקינו ה' אחד. ה'בזבוז זמן' הזה ישתלם לו כיון שהוא ירויח את הזמן בחזרה ואף יותר באמצעות חיים ארוכים יותר. זמן מול זמן.

או למשל אדם נותן מעשרות מהתבואה שהכניס למחסן (או במובן של מעשר כספים) לכאורה הוא ממעט את הונו, הוא פוצע בשלימות הכלכלית שלו - וזה דווקא מביא לו עושר, גדלות כלכלית.

גם עניין הכבוד לאישה אפשר להבין אותו באופן כספי, כלומר לקנות לה דברים (על אף שאפשר גם להבין באופן של רגישות גבוהה אליה ויחס מכבד), וזה עתיד לחזור אליך באבוה-בוה.

מה קורה פה בעצם?

ובכן, 

סוד גדול בחיים הוא שהדברים שקורים לנו מושפעים מהעולם הפנימי שלנו. אנו רואים סביבנו אנשים מצליחים ואנשים נעבכים... אלה שהמזל מאיר להם פנים, ואלה שנלחמים בחירוף נפש על ההישרדות שלהם. ישנם זרמי חיים, ישנם גלי שפע, ישנם שדות של ברכה... השאלה 'איפה אתה נמצא' ביחס לכל זה קשורה לעולם הפנימי שלך, באמונות שלך השקועות במעטה התת מודע. 

לא פשוט ליצור שינוי באמונות הפנימיות, קשה לגשת לשם דרך המחשבה. אמנם ישנה דרך שכן מחוללת השפעה ישירה על המקום הזה והיא: שינוי סדרי העדיפויות. וזה ע"י שימוש מושכל בשני משאבים מוגבלים שיש לאדם בחייו: הזמן, והכסף. כל דבר שאנו עושים עם הכסף שלנו, אפילו הקטן ביותר, מעיד בהכרח על סדרי העדיפויות שלנו. למה שמנו את הכסף דווקא במטרה X ולא בשום דבר אחר? הרי הכסף הוא תמיד מוגבל, בין אם הוא קיים בצמצום ובין ברווח. אותו עניין לגבי ניצול הזמן שלנו. החלטנו לקום בבוקר, לצחצח שיניים, להסתרק.. כמה זמן הקדשנו לזה, מה זה אומר על עולם הערכים שלנו. או שהחלטנו להאריך בתפילה או שהחלטנו להאריך בבית הכסא (גם על זה נאמר "מאריכין לו ימיו...") או שנותרנו בדרך הביתה מפטפטים באריכות עם חבר מזדמן... אין דבר כזה להיות בו זמנית בשני מקומות, בתת מודע אנו יודעים את זה טוב מאוד ולפעמים אנו מנסים לכסות על העובדה שאנו עושים בחירות ספציפיות - מה להעדיף על פני מה.

חז"ל מגלים לנו דבר מופלא - אם נאלץ את עצמנו לשים את הזמן שלנו או את הכסף שלנו, אפילו באופן מלאכותי, במטרות יותר נעלות - הן יהפכו להיות מרכז החיים שלנו, ואנו נייצב את עמדתנו ביחס אליהן. כאשר אנו עומדים ביחס למטרות החדשות, הזרימה בחיים תשתנה, ואנו עשויים להתיישב על גלי השפע.

אפשר להבין את זה כך: הקב"ה מסתכל עלינו, זורק לנו איזה סכום התחלתי ומחכה לראות איך נתעסק איתו, איך נחלק את העוגה, כמה אחוזים מהתקציב נקדיש לכל מטרה. אם עשינו בחירות טובות, הוא משחרר לנו עוד כסף כי הוא מרגיש בטוח שנמשיך להקדיש אותו למטרות הנכונות ואף נוכל להגביר את העשיה בהן בזכות תוספת השפע. אולם אם אנחנו הולכים לכיוונים מקולקלים, מוטב לשמור על הנזק באש קטנה ולא להשפיע עלינו כל טוב.

בקיצור - החידוש הוא: שינוי סדרי עדיפויות, במימד הזמן והכסף (שהם מוגבלים בהגדרה), מביא לשינוי באדם עצמו, מרפא אותו, מעלה אותו על דרך המלך ומשפיע גם על העולם אליו הוא משתייך.

בחנוני נא בזאת

אבן מקיר תזעק

שמתי לב שהפופולאריות של הבלוג הזה יורדת.

היה פה איזה קונספט מגניב בהתחלה,
כמה חבר'ה שמכירים אותי והתגעגעו לפלסף האופייני - נכנסו ונהנו
באיזשהו שלב זה התחיל להיות מלאה
כמה אפשר לקרוא הרהורים אקראיים שלא הולכים לשום מקום
נו טוב, שוב תהיות על החיים, כמה אפשר?

ואני שואל במקביל -
כמה אפשר לעשות את הדברים החשובים בחיים? (השם הקודם, זוכרים?)
הדברים החשובים, כביכול. אלו שנקראים חשובים.
כמה אפשר להיות נחמדים, להוריד את הראש מול הדברים הקשים,
ולקוות לטוב בסיבוב הבא?
כמה אפשר לראות דברים יפים שקורים, אבל אעעע לא עד הסוף,
לא מזעזע, לא מרעיד, סתם ככה, נחמדים...
לי נמאס מזה!

לי נמאס מהאדישות בכללה. וגם כשיש איזו זעקה היא נכנסת למסגרת
ונתלית על הקיר כמו יצירת אמנות יוקרתית. זהו.

וחברים אומרים שזה יותר מדי באויר.
ובמה אתם עסוקים יקיריי?
לא בקש וגבבה?!

"כרום זולות לבני אדם" נאמר
ודורשים: אלו דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם.

עולם הפוך.
המזולזל הוא החשוב
והחשוב הוא מזולזל.
קטע.

אז זהו
זו פשוט זעקה מעומק הלב!

וכן,
אין לי משהו פיקנטי יותר מזה לומר.

חוץ מהעובדה שכל הפוסט הזה התחיל מכך שחיפשתי איזו תמונה מסרט או משהו לשים בכותרת כי הבנתי שזה טוב ומושך קריאות. אז מצאתי את התמונה הזו שקשורה להפקה "החומה" של פינק פלויד. אז כל אחד והחומה שלו..

מישהו מזדהה?

אני בסדר - אתה בסדר

ספר שפגשתי לפני כמה שנים
שעצם הקריאה בו אכן מעוררת השראה.

הוא מדבר על שיטה טיפולית דרך ניתוח 'עסקאות' שאנו עושים בתוך מערכות יחסים,
כאשר לכל דיאלוג יש איזו עסקה, איזה דיל.

הדיל הוא למשל: אני רוצה להתלונן עכשיו ולנקוט עמדה ילדותית, ואתה בתמורה מנצל את ההזדמנות לנקוט עמדה 'הורית' יודעת כל, שמנסה לעשות לי סדר בחיים.
בדיאלוג שיש בו עיסקה, אין באמת מפגש ואין שינוי, אלא כל צד רוכב על ההזדמנות לחזק את התחושה שלו.
ילד הוא הדפוס הנזקק, החלש, התלותי, החשוף... הורה הוא המחליט, הנחרץ, היודע, המבוצר.
שניהם כבולים ומוגבלים למקום שלהם וקשה להם להגיע למפגש.

ילד: אני רוצה גלידה
הורה: לא! זה לא בריא.

ילד: הכל דפוק.
הורה: למה?! [תמיהה רטורית] הרי הכל לטובה!

הורה: אף פעם אל תדבר עם דני.
ילד: אוף.

ילד - לא בסדר
הורה - בסדר

הספר בא לשבור את המעגל הזה, בו יש צד אחד למעלה וצד אחד למטה ומציג את האפשרות שאפשר לנהל שיח שיוויוני, בו שני הצדדים הם בסדר, לא בגלל שהם חושבים או רוצים אותו דבר אלא בגלל שלהיות קיים זה בסדר, וזה לא אמור להתנגש עם שום דבר. מכאן אפשר להתחיל לדבר ולפתור מה שאפשר...

הדמות השלישית בספר הוא ה'בוגר'. אפשר לשנות כיוון בתוך דיאלוג אם נוקטים לפתע את עמדת הבוגר.

ילד: אני רוצה גלידה.
בוגר: טוב חמוד, דווקא גלידה? זה לא יעשה לך טוב, בא נחפש משהו אחר טעים.

ילד: הכל דפוק.
בוגר: למה אתה אומר? מה גורם לך להרגיש ככה?

הורה: אף פעם אל תדבר עם דני.
בוגר: מה הבעיה עם דני?

בוגר חותר למפגש, מתוך בטחון עצמי. הוא נמצא בתוך הדיאלוג ולא בורח להצהרות כלליות כמו "אף פעם" או "כולם עושים ככה". הילד שפונה אליו, או ההורה, לא מאיים עליו, הוא יודע שהוא בסדר, וגם זה שמולו בסדר, ואם יש איזושהי מצוקה אפשר לפתור אותה, בדר"כ ע"י שאלה שמראה על התעניינות.

אז הבה נחפש את פתח היציאה מהמעגל. בכל פעם שנזהה השתבללות בעמדה של הורה או ילד, נשאל מה הבוגר היה אומר - וננסה. אם ישנה התנגדות נוכל להגיד לעצמנו "אני בסדר, אתה בסדר" ולנסות שוב. זה עשוי לחולל שינוי אמיתי כיון שגם בן שיחנו יחוש בשדר שהוא בסדר וישפר לעמדת הבוגר, וכששני אנשים בוגרים משוחחים אפשר להניע דברים גדולים.

אז בהצלחה לנו!