שעצם הקריאה בו אכן מעוררת השראה.
הוא מדבר על שיטה טיפולית דרך ניתוח 'עסקאות' שאנו עושים בתוך מערכות יחסים,
כאשר לכל דיאלוג יש איזו עסקה, איזה דיל.
הדיל הוא למשל: אני רוצה להתלונן עכשיו ולנקוט עמדה ילדותית, ואתה בתמורה מנצל את ההזדמנות לנקוט עמדה 'הורית' יודעת כל, שמנסה לעשות לי סדר בחיים.
בדיאלוג שיש בו עיסקה, אין באמת מפגש ואין שינוי, אלא כל צד רוכב על ההזדמנות לחזק את התחושה שלו.
ילד הוא הדפוס הנזקק, החלש, התלותי, החשוף... הורה הוא המחליט, הנחרץ, היודע, המבוצר.
שניהם כבולים ומוגבלים למקום שלהם וקשה להם להגיע למפגש.
ילד: אני רוצה גלידה
הורה: לא! זה לא בריא.
ילד: הכל דפוק.
הורה: למה?! [תמיהה רטורית] הרי הכל לטובה!
הורה: אף פעם אל תדבר עם דני.
ילד: אוף.
ילד - לא בסדר
הורה - בסדר
הספר בא לשבור את המעגל הזה, בו יש צד אחד למעלה וצד אחד למטה ומציג את האפשרות שאפשר לנהל שיח שיוויוני, בו שני הצדדים הם בסדר, לא בגלל שהם חושבים או רוצים אותו דבר אלא בגלל שלהיות קיים זה בסדר, וזה לא אמור להתנגש עם שום דבר. מכאן אפשר להתחיל לדבר ולפתור מה שאפשר...
הדמות השלישית בספר הוא ה'בוגר'. אפשר לשנות כיוון בתוך דיאלוג אם נוקטים לפתע את עמדת הבוגר.
ילד: אני רוצה גלידה.
בוגר: טוב חמוד, דווקא גלידה? זה לא יעשה לך טוב, בא נחפש משהו אחר טעים.
ילד: הכל דפוק.
בוגר: למה אתה אומר? מה גורם לך להרגיש ככה?
הורה: אף פעם אל תדבר עם דני.
בוגר: מה הבעיה עם דני?
בוגר חותר למפגש, מתוך בטחון עצמי. הוא נמצא בתוך הדיאלוג ולא בורח להצהרות כלליות כמו "אף פעם" או "כולם עושים ככה". הילד שפונה אליו, או ההורה, לא מאיים עליו, הוא יודע שהוא בסדר, וגם זה שמולו בסדר, ואם יש איזושהי מצוקה אפשר לפתור אותה, בדר"כ ע"י שאלה שמראה על התעניינות.
אז הבה נחפש את פתח היציאה מהמעגל. בכל פעם שנזהה השתבללות בעמדה של הורה או ילד, נשאל מה הבוגר היה אומר - וננסה. אם ישנה התנגדות נוכל להגיד לעצמנו "אני בסדר, אתה בסדר" ולנסות שוב. זה עשוי לחולל שינוי אמיתי כיון שגם בן שיחנו יחוש בשדר שהוא בסדר וישפר לעמדת הבוגר, וכששני אנשים בוגרים משוחחים אפשר להניע דברים גדולים.
אז בהצלחה לנו!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה