מדוע הוא כל כך קריטי לקיום שלנו, להתפתחות שלנו?
לפני שנשמה (תודעה) יורדת לעולם היא נמצאת במצב שכולו אור, כולו קיום, כולו חיבור אחד.
הרעיון של אובייקטים חיצוניים בעלי אופי ורצון נפרד, או מערכת חוקים טבעית המתנהלת מעצמה - הוא זר לה.
כשעובר מתפתח, ואף כשהוא יוצא לעולם הוא לא מבין את המעבר הזה, מבחינתו עדיין הכל אחד, כמו שם למעלה, כמו בעולם המופשט והאידאי. אלא שהפעם זה חומר, זה טבע, זה ריבוי אנשים ויצורים, מחלוקות והתנגשויות.
הוא לא מבין את כל זה. הוא רואה את הדברים ברצף, כמו שהיה למעלה, כן גם למטה.
זה אופי הבערות אותה בא המדע האמפירי לבער. להרחיק אותנו מההשלכה וההאנשה שאנו מעניקים לסביבה, ולדעת את הדברים כפי שהם, כפי שנוסה והוכח פעם אחר פעם.
אצל ילד באופן טבעי יש חיפוש אנושיות בכל דבר שסביבו. חיבור של צורות אקראיות מהעולם החיצוני הופכות בדמיונו לפרצוף מחייך, או כועס. וכל דבר שמתרחש מעיד על רצון פשוט מאחוריו. גם אם זה חומר עקר, או מערכת אינטרסנטית וערמומית (כמו פרסומות למשל).
העבודה של ההורה/מחנך היא לתווך בין החיבור לפירוד על ידי כך שהוא מעודד את הילד למקד את החיפוש שלו אחר חום ואנושיות בהורה עצמו, שבאמת רוצה בטובתו, וזאת הוא עושה דרך החיוך והמבט הטוב. ובו זמנית יכול ההורה להורות ולהעיד, מה שקר ומה אמת, מה טוב ומה רע עבורו, במה באמת יש כוונה טובה ואיפה מסתתרת מציאות קרה.
כאשר החיבור הזה נעדר, נותר הילד בעקשנותו למצוא בכל את האנושי, את התודעה, וזו חשיבה ילדותית שעשויה ללוות אותו עוד הרבה. הוא עלול לטעות ולדבוק בדברים שיזיקו לו, רק בשל העובדה שהוא מדמיין שם איזו נוכחות אנושית, אלוקית, גלויה.
החיוך האמיתי בעולם, נותן לנו כלים להתמודד עם כל החיוכים המזוייפים. כדאי לנו לדעת את ההבדל. לא נוכל להפוך לקרים לחלוטין, לא נוכל להאמין למדע עד תום באופן שמחסל את כל רעיון הנוכחות האלוקית בבריאה. אבל - כן יש לנו להבחין בדרך, במסלול שמוביל אל אותה נוכחות, וזה עובר דרך קו דק מאב לבנו מאם לביתה (או להיפך) דרך האהבה הקדומה והשמורה נוכל למצוא שוב את הניצוץ המאיר בכל דבר שבו נביט.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה