חלקנו נקרא לו בשמות שונים כמו: חולשות, דפוסים, הרגלים, דחפים, תשוקות ותסכולים...
העיקר הוא שלא תמיד אנו מצליחים להוביל את החיים שלנו למקום הטוב שיש לנו בראש.
נראה שאם היו מוצאים אותנו בחדר שקט עם מוזיקה נעימה, בנחת, בלי שום דבר על הראש, ושואלים אותנו בכנות: "מה אנחנו רוצים לעשות? לאן היינו רוצים לקחת את עצמנו בשנה הקרובה?" - התשובות היו מאוד יפות ומבטיחות... אלא שבשטח זה קשה.
השאלה הגדולה היא - האמנם קיים 'יצר הטוב'?
כשאני אומר 'יצר' אני מתכוון במובן שקול לזה של יצר הרע, כלומר כח עצמאי דוחף ומעודד. יצר, תשוקה, עוצמה. 'בא לי לעשות טוב' כזה!
המאבק היומיומי ביצר הרע הוא מסע מתיש, ובעיקר מייאש. אם נצליח לדעת שישנו מטען רגשי-אישיותי רב עוצמה שמכוון אותנו לטוב, גם מבלי שנתאמץ כל הזמן, מבלי שנכפוף את עצמנו תדיר למערכת חוקים או נורמות או שאיפות אישיות או אידאלים, מבלי שנצטרך לזייף, להדחיק, לגרום לעצמנו טראומה מתמשכת... אלא באמת גרעין פנימי שנמצא בתוכנו שמפעיל אותנו - אין ספק שהמסע יהיה קל בהרבה, ובעיקר אפשרי.
אם נעיין במקורות שונים, חז"ל או שיטות שונות בפסיכולוגיה, נראה שלפחות לפי חלק מהשיטות ישנה קומה כזו של טוב פנימי, אלא שההשלטה שלו על החיים היא מלאכה מורכבת.
לכאורה לפי פרויד (אם הבנתי נכון) הכח האנושי לטוב (שאולי הוא טוב יחסי בלבד) מצוי ב'סופר-אגו' המוכתב מבחוץ ע"י חינוך וכדו'. ה'איד' קיים בודאות (מוכרח המציאות) ואם לא רואים אותו זה רק בגלל שהוא מודחק, על גביו מתפתח מוסר כליות מלאכותי, אך מתחת לפני השטח, בעומק הדברים - היסודות רעועים. כך שהרעיון הזה לא מתאים למה שאני בא לומר כאן.
לפי חז"ל, יצר הטוב נכנס באדם בגיל מצוות. כלומר, עד אז הוא יכול לפעול כיוון טוב מכח כפייה חיצונית, ולכן מוטל על אביו לחנכו ולהקפיד עליו שלא יסטה מהמסלול - אבל מגיל מצוות מרפה האב מהפעלת הלחץ החיצוני והילד בוחר מכח הטוב שבו. יהיה מי שיאמר חינוך הוא עניין של הרגל, ומרגע שסר החינוך הפעיל של האב עדיין נמשך כח ההרגל, אבל זה לא מסתבר למתבונן כי הרגל הוא מערכת פרימיטיבית שאולי שייכת לילדות אבל דווקא עם ההתבגרות מגיעה קומה גבוהה יותר.
גם לפי שיטות כמו 'מח אחד' לאדם יש מסוגלות גבוהה של בחירה, הקשורה עם 'המח הקדמי' ומתעלה על כישורי ההישרדות והאינסטינקטים שלו הקשורים עם 'המח האחורי'. על האדם לפעול כמה שיותר מתוך המח הקדמי, כאשר המח האחורי פתור ושקט. במצבי לחץ, פחד, מתח וכו' וכתוצאה מטראומות, עלול האדם לסגת אל הדפוסים ההישרדותיים, המח האחורי מתעורר ונכנס לפעולה, נוטל את השליטה, ואז באמת האדם חש שהוא מאבד בחירה בחיים.
לפי שיטות אחרות, ישנה מהות טובה, ראשונית, השייכת לאדם כבר מלידתו, זהו תום הילדות. אלא שבתחילת החיים המפגש של התום עם העולם לא מניב תוצאות מעשיות, ויש צורך לפתח כלי התמודדות והיכרות עמוקה עם המציאות, עד שמגיעים לבגרות בה ניתן לחיות הלכה למעשה על פי אותו תום.
ספר התניא מדגיש את ההתמודדות שוות הערך בין שני הכוחות, שבאים מהנפש הבהמית והנפש האלוקית. לכל כח יש שורש וקיום עצמאי שאינו תלוי ברעהו. גם כשהרע שולט אין זה שולל את קיום הטוב, וכשהטוב שולט אין זה שולל את קיום הרע הרדום והרובץ לפתח, ועדיין הטוב הוא שלם ורלוונטי לחלוטין באותו רגע.
לעתיד לבוא הקב"ה יעביר את רוח הטומאה מהארץ, כלומר תהיה לנו מוטיבציה אמיתית ומקורית לעשות טוב, לא רק ככיסוי על אינטרסים או מתוך אי-נעימות או הסכמה חברתית... אלא באמת.
אז גם אם היום עדיין אנחנו לא שם, נדע שהמגמה היא לשם, זה העתיד, כלומר לשם ההווה מתקדם כל הזמן.
הודאות הזו מעניקה לנו סדר ומשמעות אחרת לכל המהלך: יש טוב! והוא מגניב לא פחות. הוא עצמאי בשטח, והוא עתיד לסחוף אותנו (בבחירה שלנו) למחוזות נפלאים ומתוקים.
יום טוב!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה