היה פה איזה קונספט מגניב בהתחלה,
כמה חבר'ה שמכירים אותי והתגעגעו לפלסף האופייני - נכנסו ונהנו
באיזשהו שלב זה התחיל להיות מלאה
כמה אפשר לקרוא הרהורים אקראיים שלא הולכים לשום מקום
נו טוב, שוב תהיות על החיים, כמה אפשר?
ואני שואל במקביל -
כמה אפשר לעשות את הדברים החשובים בחיים? (השם הקודם, זוכרים?)
הדברים החשובים, כביכול. אלו שנקראים חשובים.
כמה אפשר להיות נחמדים, להוריד את הראש מול הדברים הקשים,
ולקוות לטוב בסיבוב הבא?
כמה אפשר לראות דברים יפים שקורים, אבל אעעע לא עד הסוף,
לא מזעזע, לא מרעיד, סתם ככה, נחמדים...
לי נמאס מזה!
לי נמאס מהאדישות בכללה. וגם כשיש איזו זעקה היא נכנסת למסגרת
ונתלית על הקיר כמו יצירת אמנות יוקרתית. זהו.
וחברים אומרים שזה יותר מדי באויר.
ובמה אתם עסוקים יקיריי?
לא בקש וגבבה?!
"כרום זולות לבני אדם" נאמר
ודורשים: אלו דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם.
עולם הפוך.
המזולזל הוא החשוב
והחשוב הוא מזולזל.
קטע.
אז זהו
זו פשוט זעקה מעומק הלב!
וכן,
אין לי משהו פיקנטי יותר מזה לומר.
חוץ מהעובדה שכל הפוסט הזה התחיל מכך שחיפשתי איזו תמונה מסרט או משהו לשים בכותרת כי הבנתי שזה טוב ומושך קריאות. אז מצאתי את התמונה הזו שקשורה להפקה "החומה" של פינק פלויד. אז כל אחד והחומה שלו..
מישהו מזדהה?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה