אתמול רציתי לכתוב משהו, אז כתבתי אותו.
ואז חשבתי שזה יהיה ממש טוב אם כל בוקר אכתוב משהו, ויערמו לי הרבה דברים במשך תקופה של שנה או אפילו שנתיים, וזה יהיה ממש מרשים ומספק. ובטח ארווה מזה נחת ועונג מלהתבונן באסופה הזו, ואולי אף יזמינו אותי לכנסים והרצאות או שאסכם את הכל לספר סוף סוף. כן, הנה, זה הספר לו פיללתי. לא מאמרים פילוסופיים מחוכמים, גם לא שיתופים ביוגרפיים חושפניים. רק דברים פשוטים בגובה העיניים בפניה ישירה אל העולם בלי חשבונות איך יראו את זה והאם זה חידוש בכלל. אהממ... בלי חשבונות?!
אז היום ישבתי לכתוב, ואין.
כמה זה קורה לנו. חולשת הרצון, או התנגשות הרצונות, או העדר השראה או חוסר-חשק, או סתם תקיעות לא ברורה. זו תופעה מוזרה, ממש חידה. כי בתכל'ס, מה עוצר אותנו מלעשות מה שאנחנו רוצים?
אם אני רוצה לכתוב - אז יאללה, שאכתוב! ואם אני לא רוצה - אז שאשב בשקט, ואלך להכין לעצמי עוד כוס תה או משהו...
ביררתי עם עצמי והסקתי, שבכל פעם שאני לא עושה משהו - משמע אני לא רוצה אותו. זה כיוון מאתגר ולפעמים מביך: "אני מאוד רוצה ללמוד תורה, אבל עול הפרנסה על צווארי.
אני מאוד רוצה לקנות פרחים לאשתי ושוקולדה קטנה כל פעם שאני מגיע הביתה - אבל בקושי אני מחזיק את עצמי שמח ביומיום"
"אם אינך עושה - משמע אתה לא באמת רוצה"
"אני כן, רוצה, באמת!"
"באמת?"
"כן. אהה.. לא יודע. הייתי רוצה לרצות, אבל זה קשה"
"מה קשה בזה?"
"קשה. יש מליון רצונות ועניינים"
"אל מה הכי חשוב לך בחיים?"
"מה הכי חשוב? וואו! שאלה קשה. אבל כשאני חושב על זה אני יודע. לימוד תורה, או אשתי. אחד מהם, או שניהם, או כל אחד בפני עצמו ברובד אחר לגמרי..."
"אוקי. אז איפה הבעיה?"
"כשזה מגיע לתכל'ס, לא תמיד זה בראש שלי, מה שהכי חשוב. למרות שאם אני עוצר וחושב זה חוזר לראש. קשה לעצור"
"אז אולי זה משהו שצריך לתרגל. בכל אופן, אפשר להתחיל בהכרה שאין תירוצים"
"אין תירוצים. אני מרגיש עלוב"
"אתה לא צריך להרגיש כך, כי אלו החיים שלך, וכל מה שתבחר הוא בסדר, רק שתדע שזה כך. שהבחירה מניעה אותך, וגם אם תבחר להזניח את הדברים החשובים לך - זה גם בסדר. רק אל תגיד שהם באמת חשובים לך"
"אבל למה שארצה להזניח את מה שחשוב לי, זה נשמע כמו פרדוקס"
"למה? לא יודע, זה אתה תגיד. אבל אם אתה עושה כך, כנראה שזה מה שאתה רוצה. זוכר?"
"כן. סיבכת אותי לגמרי. בהתחלה אמרנו שאם אני לא עושה את מה שאני רוצה זה כנראה בגלל שאני לא חושב על זה, עכשיו אתה אומר שזה שאני לא חושב על זה - זה בגלל שאני רוצה לא לחשוב על זה?"
"כן"
"אוקיי. מעניין. אז זה לא שאני לא רוצה לעשות את מה שחשוב לי, זה פשוט שאני מעדיף לא לחשוב רוב הזמן. מעניין למה שלא ארצה לחשוב"
"זה די תוקע את החיים לחשוב כל הזמן. האינסטינקט יותר מהיר מהמחשבה. תחשוב על נהיגה ברכב, אם כל הזמן היית חושב על הפעולות שלך כנראה היית נוסע מאוד לאט או שהתגובות שלך היו איטיות מידי והיית עושה תאונה. החיים רצים מצד עצמם, כמו נסיעה ברכב, אין זמן למחשבות"
"אכן, אז מה לעשות?"
"אם נמשיך עם משל הרכב, אפשר בכל זאת להוריד קצת רגל מהגז. שמעתי פעם ממישהו שיש שני מצבי תודעה אפשריים בנהיגה"
"אשמח לשמוע"
"הנהיגה הישראלית הקלאסית היא עם לחץ להגיע כבר, ואם יש פקק או שהנהג לפניך מתעכב כמה שניות יותר ממה שצפית - אתה מתרתח. הלחץ להגיע הפך ללחץ שהכל יקרה מהר גם בלי קשר להגעה, זה הפך לסתם לחץ ללא מטרה. אבל אפשר לנהוג בראש אחר - פשוט ליסוע בנחת, לתת לדברים את הזמן שלהם, ולדעת שבסופו של דבר אחרי כך וכך זמן נסיעה - תגיע. האמת היא שגם ככה גם בנהיגה לחוצה וגם בנהיגה בנחת ההפרש בזמן הוא בדר"כ לא גדול. הנהיגה בנחת דומה יותר לחויה של צפיה מהצד בתהליך, כאשר השליטה היא לא לגמרי בידיים שלנו, למשל אם היית נוסע ברכב או באוטובוס ולא אתה היית הנהג, אז היית יודע שהדברים אינם בשליטתך ומוטב לתפוס תנומה קלה או להתבונן בנופים המתחלפים בחלון. הציפייה עושה את כל ההבדל. ככה גם בחיים."
"הבנתי. בחיים אני בטוח שההגה בידיים שלי, אני בעירנות שיא מתי מתפנה לי מרחב לעקוף את הרכב שלפניי, מתי אוכל לסחוט את דוושת הגז עד הסוף, המון אנרגיה הולכת על זה. כאשר למעשה החיים מתגלגלים מצד עצמם כאשר אנו נמצאים בכיוון, שומרים על הנתיב, ומדי פעם מווסתים את המהירות. זה באמת חשיבה רגועה בהרבה. ואז אולי יש גם זמן לחשוב, ולשים לב, ולהיזכר בדברים החשובים, כמו אותו נוסע שיכול להסתכל קצת בנוף ולהנות מעצם הנסיעה"
"נכון. ואני מאחל לך בהצלחה, ועכשיו אעלם מפה כי בעצם אני זה אתה, וכאשר אנחנו מבינים אחד את השני אז שוב אנחנו מתאחדים אז -- פוף!"
"תודה רבה ויום טוב! עשית לי את הבוקר"
ואז חשבתי שזה יהיה ממש טוב אם כל בוקר אכתוב משהו, ויערמו לי הרבה דברים במשך תקופה של שנה או אפילו שנתיים, וזה יהיה ממש מרשים ומספק. ובטח ארווה מזה נחת ועונג מלהתבונן באסופה הזו, ואולי אף יזמינו אותי לכנסים והרצאות או שאסכם את הכל לספר סוף סוף. כן, הנה, זה הספר לו פיללתי. לא מאמרים פילוסופיים מחוכמים, גם לא שיתופים ביוגרפיים חושפניים. רק דברים פשוטים בגובה העיניים בפניה ישירה אל העולם בלי חשבונות איך יראו את זה והאם זה חידוש בכלל. אהממ... בלי חשבונות?!
אז היום ישבתי לכתוב, ואין.
כמה זה קורה לנו. חולשת הרצון, או התנגשות הרצונות, או העדר השראה או חוסר-חשק, או סתם תקיעות לא ברורה. זו תופעה מוזרה, ממש חידה. כי בתכל'ס, מה עוצר אותנו מלעשות מה שאנחנו רוצים?
אם אני רוצה לכתוב - אז יאללה, שאכתוב! ואם אני לא רוצה - אז שאשב בשקט, ואלך להכין לעצמי עוד כוס תה או משהו...
ביררתי עם עצמי והסקתי, שבכל פעם שאני לא עושה משהו - משמע אני לא רוצה אותו. זה כיוון מאתגר ולפעמים מביך: "אני מאוד רוצה ללמוד תורה, אבל עול הפרנסה על צווארי.
אני מאוד רוצה לקנות פרחים לאשתי ושוקולדה קטנה כל פעם שאני מגיע הביתה - אבל בקושי אני מחזיק את עצמי שמח ביומיום"
"אם אינך עושה - משמע אתה לא באמת רוצה"
"אני כן, רוצה, באמת!"
"באמת?"
"כן. אהה.. לא יודע. הייתי רוצה לרצות, אבל זה קשה"
"מה קשה בזה?"
"קשה. יש מליון רצונות ועניינים"
"אל מה הכי חשוב לך בחיים?"
"מה הכי חשוב? וואו! שאלה קשה. אבל כשאני חושב על זה אני יודע. לימוד תורה, או אשתי. אחד מהם, או שניהם, או כל אחד בפני עצמו ברובד אחר לגמרי..."
"אוקי. אז איפה הבעיה?"
"כשזה מגיע לתכל'ס, לא תמיד זה בראש שלי, מה שהכי חשוב. למרות שאם אני עוצר וחושב זה חוזר לראש. קשה לעצור"
"אז אולי זה משהו שצריך לתרגל. בכל אופן, אפשר להתחיל בהכרה שאין תירוצים"
"אין תירוצים. אני מרגיש עלוב"
"אתה לא צריך להרגיש כך, כי אלו החיים שלך, וכל מה שתבחר הוא בסדר, רק שתדע שזה כך. שהבחירה מניעה אותך, וגם אם תבחר להזניח את הדברים החשובים לך - זה גם בסדר. רק אל תגיד שהם באמת חשובים לך"
"אבל למה שארצה להזניח את מה שחשוב לי, זה נשמע כמו פרדוקס"
"למה? לא יודע, זה אתה תגיד. אבל אם אתה עושה כך, כנראה שזה מה שאתה רוצה. זוכר?"
"כן. סיבכת אותי לגמרי. בהתחלה אמרנו שאם אני לא עושה את מה שאני רוצה זה כנראה בגלל שאני לא חושב על זה, עכשיו אתה אומר שזה שאני לא חושב על זה - זה בגלל שאני רוצה לא לחשוב על זה?"
"כן"
"אוקיי. מעניין. אז זה לא שאני לא רוצה לעשות את מה שחשוב לי, זה פשוט שאני מעדיף לא לחשוב רוב הזמן. מעניין למה שלא ארצה לחשוב"
"זה די תוקע את החיים לחשוב כל הזמן. האינסטינקט יותר מהיר מהמחשבה. תחשוב על נהיגה ברכב, אם כל הזמן היית חושב על הפעולות שלך כנראה היית נוסע מאוד לאט או שהתגובות שלך היו איטיות מידי והיית עושה תאונה. החיים רצים מצד עצמם, כמו נסיעה ברכב, אין זמן למחשבות"
"אכן, אז מה לעשות?"
"אם נמשיך עם משל הרכב, אפשר בכל זאת להוריד קצת רגל מהגז. שמעתי פעם ממישהו שיש שני מצבי תודעה אפשריים בנהיגה"
"אשמח לשמוע"
"הנהיגה הישראלית הקלאסית היא עם לחץ להגיע כבר, ואם יש פקק או שהנהג לפניך מתעכב כמה שניות יותר ממה שצפית - אתה מתרתח. הלחץ להגיע הפך ללחץ שהכל יקרה מהר גם בלי קשר להגעה, זה הפך לסתם לחץ ללא מטרה. אבל אפשר לנהוג בראש אחר - פשוט ליסוע בנחת, לתת לדברים את הזמן שלהם, ולדעת שבסופו של דבר אחרי כך וכך זמן נסיעה - תגיע. האמת היא שגם ככה גם בנהיגה לחוצה וגם בנהיגה בנחת ההפרש בזמן הוא בדר"כ לא גדול. הנהיגה בנחת דומה יותר לחויה של צפיה מהצד בתהליך, כאשר השליטה היא לא לגמרי בידיים שלנו, למשל אם היית נוסע ברכב או באוטובוס ולא אתה היית הנהג, אז היית יודע שהדברים אינם בשליטתך ומוטב לתפוס תנומה קלה או להתבונן בנופים המתחלפים בחלון. הציפייה עושה את כל ההבדל. ככה גם בחיים."
"הבנתי. בחיים אני בטוח שההגה בידיים שלי, אני בעירנות שיא מתי מתפנה לי מרחב לעקוף את הרכב שלפניי, מתי אוכל לסחוט את דוושת הגז עד הסוף, המון אנרגיה הולכת על זה. כאשר למעשה החיים מתגלגלים מצד עצמם כאשר אנו נמצאים בכיוון, שומרים על הנתיב, ומדי פעם מווסתים את המהירות. זה באמת חשיבה רגועה בהרבה. ואז אולי יש גם זמן לחשוב, ולשים לב, ולהיזכר בדברים החשובים, כמו אותו נוסע שיכול להסתכל קצת בנוף ולהנות מעצם הנסיעה"
"נכון. ואני מאחל לך בהצלחה, ועכשיו אעלם מפה כי בעצם אני זה אתה, וכאשר אנחנו מבינים אחד את השני אז שוב אנחנו מתאחדים אז -- פוף!"
"תודה רבה ויום טוב! עשית לי את הבוקר"
את השאלה הנצחית "אני רוצה? אז מדוע אני לא עושה? אולי אני לא באמת רוצה?"
השבמחקאני מציע להחליף להתייחסות לשני חלקים מנוגדים שבתוכנו (כביכול): זה ש"רוצה" וזה ש"לא רוצה".
כל חלק והרווח שלו.
ואז השאלה הופכת ל: איזה חלק מנצח? באיזה מהם אני משקיע יותר? באיזה מהם אני מתכוון להשקיע יותר?
בנימין