תנועת ההאטה היא מהדברים היותר מבורכים שפושטים על התרבות שלנו בשנים האחרונות. בעולם של תאוצה ומרוצה עד טירוף, הגיע הזמן קצת להחליף תקליט. וזה לא שאין מקום לפעלתנות ועמלנות, או עבודה קשה ויעילה, הכל חשוב, אבל באמת שאיבדנו פרופורציות ואם נתבונן קצת מדוע אולי יקל עלינו להיפתח גם לדרך נוספת להתנהלות בחיים - הדרך האיטית.
"לאן כולם רצים?" שואלת סדרת הכתבות בנענע10. והאמת היא שכולם רצים, כמעט. הטירוף המכונה 'מערביות' פשט לא רק על העולם הטכנולוגי אלא גם לתפיסות המוסריות שלנו, שגם הן הפכו להישגיות עד אימה, במירוץ אל מעלות הקדושה והיראה. גם הזכות לתשומת לב הפכה למירוץ פרוע. הלייק של אתמול זה לא הלייק של היום
יש לנו דחף, שאותו אנו מצדיקים באמתלות שונות, להיטחן עד דק, לצאת לעבודה מצאת החמה עד צאת הנשמה. גדלנו על האתוס שזו הדרך להבטיח לילדים שלנו בטחון ואושר, ואנו מגלגלים את זה הלאה. שמעתי פעם על מחקר שהראה שלבוגרי תואר אקדמי יש סיכויים גבוהים יותר להתקבל למקומות עבודה. נשמע לי מצחיק המחקר הזה (או שלא הבנתי אותו נכון) כיון שמקומות עבודה מסננים על פי קריטריון מוסכם של תואר אקדמי, כך שזה די ברור שזה ככה. אבל מעבר לזה - מניין שהתקבלות לעבודה 'נחשבת' זו הדרך הסלולה אל האושר? לא שאני מזלזל בכך באופן מוחלט, אבל ודאי שזה רק תנאי אחד מתוך תנאים נוספים רבים, והשאלה היא - האם המחיר שהוא גובה מאיתנו לעיתים קרובות, אכן שווה את זה?
יש פה שאלה של סדרי עדיפויות, נכון. הרי אף אחד לא חשב שזה כיף - לא לנשום. התפיסה הרווחת היא שמדובר בויתור, שחובה עלינו לעשות, מתוך היותנו אנשים בוגרים ואחראיים, בעבור מטרה נעלה, והיא - בטחון המשפחה והדור הבא.
אז אמנם כן, כאנשים בוגרים חובה עלינו לחשוב ולשקול את כל הכיוונים, ולהכריע מתוך מצב העניינים ביחס לטובת אלו שאנו אמונים על שלומם. אם כן, בואו נדבר טיפה על היתרונות של ה'איטיות', לא בשביל שמחר בבוקר ניקח כרטיס כיוון אחד לתאילנד, או נפתח חווה בנגב, אלא כדי שנוכל לפעול ביתר אחריות ובגרות, מתוך מודעות נוספת.
הדחף לרוץ קדימה מונע ע"י הפחד מהרגע הנוכחי. יש לנו חוסר נוחות מובנית במצב הקיים, ונדמה לנו, כך הורגלנו לחשוב, שההבטחה נמצאת במצב עתידי חדש. כמעט מגיל 0 הורגלנו לכך שכל חוסר נוחות מולאה באיזה ריגוש חדש - אם זה מופע בידור לקטנטנים או ישיבה מול הטלויזיה או סתם להתפוצץ מממתקים. הורינו רקדו סביבינו 24/7, אבל באופן אבסורדי מעט מאוד היו איתנו, ב'עין הסערה'. יש משהו בלהיות שלא ניתן למדוד, ולכן הוא נזנח. הרבה יותר קל לדעת כמה כסף אני מכניס, מה איכות הבגדים שאני קונה לילדים שלי, או מה אורך הפיאות שלהם. המושג 'זמן איכות' הוא למעשה תעודת עניות לתרבותנו העמלנית יותר מדי. הרבה פעמים זמן האיכות לא משיג את מטרתו, אבל זה סוג של סימון וי עבור ההורה הדאגן (שדאגנותו מוסיפה עוד עומס נפשי על ילדיו). אם כן, חוסר הבטחון בהווה, והחלפתו באיזושהי הבטחה שיש בה כביכול מוסריות ואחריות היא תפיסה ויראלית, שעוברת בקלות מדור לדור.
עד שנמאס לנו ואנו מחפשים שינוי.
הישגיות היא עניין אישי, מעצם טבעה, ועל כן נראה לי שיש קשר בין התפיסה האינדיבידואליסטית למירוץ אחר הישגים. בתפיסה הרמונית, אורגנית, אנו מבינים שלא תמיד לפעול זה נכון כיון שיש מערכת שלימה שמתקדמת יחד בשיתוף פעולה. למשל בצבא (זוכרים?) יש את הקטע הזה שנקרא 'דקה מקריאה' ואתה יכול למצוא את עצמך יושב חצי יום בלי לזוז רק בשביל לירות 5 כדורים ולהכריז על הנשק שלך כ'מאופס'. זה נשמע כמו בזבוז זמן נוראי. אבל באופן מפתיע, עם כל הבזבזנות לכאורה ששוררת בצבא, עדיין מדובר במערכת שמגיעה להישגים מרשימים בכל קנה מידה, ובמיוחד ביחס ליכולות האישיות של כל אדם בפני עצמו. המערכת מבוססת על אורגניות, הרבה יותר מאשר על כוחו של הפרט. לוחם מאצ'ואיסט בודד שמסתער על יעד מבוצר כנראה יקפח את חייו, בעוד שקבוצה של שלומיאלים שיבצעו דילוגים כמו שלמדו בטירונות עשויים להביא לתמונה טקטית שתאפשר להם הכרעה במערכה. למה זה? כי כוחה של מערכת הוא גדול לאין שיעור, וכחלק מההשתלבות בה עלינו לדעת מתי לידום ולא רק מתי לפעול.
אז איך הרעיון הזה נוגע לחיינו האישיים (הרי לא כולם קצינים בקבע)?
העניין הוא שבכל מצב שנביט אנו חלק ממשהו, אם זה בעבודה או במשפחה, ובכלל כיצורים חיים אנו ניזונים בלי משים מהסביבה שלנו, מהזוגיות שלנו, ומעוד הרבה גורמים שלא תלויים בנו. אם ניקח את מהלך ההריון לדוגמא (דוגמא מופתית) נראה שהדבר הכי מדהים בעולם קורה, והוא לא דורש מאיתנו הרבה, אלא בעיקר סבלנות. והעקרון הזה נכון גם להמשך, לחינוך הילדים. במקום להעמיס ולהרעיף עליהם מאמצים מיותרים, נבין שהרבה קורה מעצמו וצריך הרבה סבלנות, ובעיקר נוכחות שאין בה רעש וצלצולים. ה'איטיות' היא כינוי טוב ליחסי ציבור של המגמה הזו, אבל הוא עשוי להטעות כי נראה שהמטרה היא פשוט לעשות פחות, וזה לא מדוייק, המטרה היא - להיות עם התנועה המקיפה אותנו, דרך הקשבה, ובעצם דרך האטה. בסופו של דבר האיכות של החיים תחזור ותבלבלב מאליה, כי היא טבעית לנו, כל מה שאנו מתבקשים זה באמת קצת להוריד את הרגל מהגז, ולתת למחשבות התוקפניות לחלוף לנו בתודעה בלי להתרגש יותר מדי. מעבר לקיר הזה צפוי לנו אור חדש
שיהיה לכולם בוקר רגוע!






