יום חמישי, 17 בספטמבר 2015

סע לאט (ושהעולם יתפוצץ...)


תנועת ההאטה היא מהדברים היותר מבורכים שפושטים על התרבות שלנו בשנים האחרונות. בעולם של תאוצה ומרוצה עד טירוף, הגיע הזמן קצת להחליף תקליט. וזה לא שאין מקום לפעלתנות ועמלנות, או עבודה קשה ויעילה, הכל חשוב, אבל באמת שאיבדנו פרופורציות ואם נתבונן קצת מדוע אולי יקל עלינו להיפתח גם לדרך נוספת להתנהלות בחיים - הדרך האיטית.

"לאן כולם רצים?" שואלת סדרת הכתבות בנענע10. והאמת היא שכולם רצים, כמעט. הטירוף המכונה 'מערביות' פשט לא רק על העולם הטכנולוגי אלא גם לתפיסות המוסריות שלנו, שגם הן הפכו להישגיות עד אימה, במירוץ אל מעלות הקדושה והיראה. גם הזכות לתשומת לב הפכה למירוץ פרוע. הלייק של אתמול זה לא הלייק של היום

יש לנו דחף, שאותו אנו מצדיקים באמתלות שונות, להיטחן עד דק, לצאת לעבודה מצאת החמה עד צאת הנשמה. גדלנו על האתוס שזו הדרך להבטיח לילדים שלנו בטחון ואושר, ואנו מגלגלים את זה הלאה. שמעתי פעם על מחקר שהראה שלבוגרי תואר אקדמי יש סיכויים גבוהים יותר להתקבל למקומות עבודה. נשמע לי מצחיק המחקר הזה (או שלא הבנתי אותו נכון) כיון שמקומות עבודה מסננים על פי קריטריון מוסכם של תואר אקדמי, כך שזה די ברור שזה ככה. אבל מעבר לזה - מניין שהתקבלות לעבודה 'נחשבת' זו הדרך הסלולה אל האושר? לא שאני מזלזל בכך באופן מוחלט, אבל ודאי שזה רק תנאי אחד מתוך תנאים נוספים רבים, והשאלה היא - האם המחיר שהוא גובה מאיתנו לעיתים קרובות, אכן שווה את זה?

יש פה שאלה של סדרי עדיפויות, נכון. הרי אף אחד לא חשב שזה כיף - לא לנשום. התפיסה הרווחת היא שמדובר בויתור, שחובה עלינו לעשות, מתוך היותנו אנשים בוגרים ואחראיים, בעבור מטרה נעלה, והיא - בטחון המשפחה והדור הבא.
אז אמנם כן, כאנשים בוגרים חובה עלינו לחשוב ולשקול את כל הכיוונים, ולהכריע מתוך מצב העניינים ביחס לטובת אלו שאנו אמונים על שלומם. אם כן, בואו נדבר טיפה על היתרונות של ה'איטיות', לא בשביל שמחר בבוקר ניקח כרטיס כיוון אחד לתאילנד, או נפתח חווה בנגב, אלא כדי שנוכל לפעול ביתר אחריות ובגרות, מתוך מודעות נוספת.

הדחף לרוץ קדימה מונע ע"י הפחד מהרגע הנוכחי. יש לנו חוסר נוחות מובנית במצב הקיים, ונדמה לנו, כך הורגלנו לחשוב, שההבטחה נמצאת במצב עתידי חדש. כמעט מגיל 0 הורגלנו לכך שכל חוסר נוחות מולאה באיזה ריגוש חדש - אם זה מופע בידור לקטנטנים או ישיבה מול הטלויזיה או סתם להתפוצץ מממתקים. הורינו רקדו סביבינו 24/7, אבל באופן אבסורדי מעט מאוד היו איתנו, ב'עין הסערה'. יש משהו בלהיות שלא ניתן למדוד, ולכן הוא נזנח. הרבה יותר קל לדעת כמה כסף אני מכניס, מה איכות הבגדים שאני קונה לילדים שלי, או מה אורך הפיאות שלהם. המושג 'זמן איכות' הוא למעשה תעודת עניות לתרבותנו העמלנית יותר מדי. הרבה פעמים זמן האיכות לא משיג את מטרתו, אבל זה סוג של סימון וי עבור ההורה הדאגן (שדאגנותו מוסיפה עוד עומס נפשי על ילדיו). אם כן, חוסר הבטחון בהווה, והחלפתו באיזושהי הבטחה שיש בה כביכול מוסריות ואחריות היא תפיסה ויראלית, שעוברת בקלות מדור לדור.

עד שנמאס לנו ואנו מחפשים שינוי.

הישגיות היא עניין אישי, מעצם טבעה, ועל כן נראה לי שיש קשר בין התפיסה האינדיבידואליסטית למירוץ אחר הישגים. בתפיסה הרמונית, אורגנית, אנו מבינים שלא תמיד לפעול זה נכון כיון שיש מערכת שלימה שמתקדמת יחד בשיתוף פעולה. למשל בצבא (זוכרים?) יש את הקטע הזה שנקרא 'דקה מקריאה' ואתה יכול למצוא את עצמך יושב חצי יום בלי לזוז רק בשביל לירות 5 כדורים ולהכריז על הנשק שלך כ'מאופס'. זה נשמע כמו בזבוז זמן נוראי. אבל באופן מפתיע, עם כל הבזבזנות לכאורה ששוררת בצבא, עדיין מדובר במערכת שמגיעה להישגים מרשימים בכל קנה מידה, ובמיוחד ביחס ליכולות האישיות של כל אדם בפני עצמו. המערכת מבוססת על אורגניות, הרבה יותר מאשר על כוחו של הפרט. לוחם מאצ'ואיסט בודד שמסתער על יעד מבוצר כנראה יקפח את חייו, בעוד שקבוצה של שלומיאלים שיבצעו דילוגים כמו שלמדו בטירונות עשויים להביא לתמונה טקטית שתאפשר להם הכרעה במערכה. למה זה? כי כוחה של מערכת הוא גדול לאין שיעור, וכחלק מההשתלבות בה עלינו לדעת מתי לידום ולא רק מתי לפעול.

אז איך הרעיון הזה נוגע לחיינו האישיים (הרי לא כולם קצינים בקבע)?

העניין הוא שבכל מצב שנביט אנו חלק ממשהו, אם זה בעבודה או במשפחה, ובכלל כיצורים חיים אנו ניזונים בלי משים מהסביבה שלנו, מהזוגיות שלנו, ומעוד הרבה גורמים שלא תלויים בנו. אם ניקח את מהלך ההריון לדוגמא (דוגמא מופתית) נראה שהדבר הכי מדהים בעולם קורה, והוא לא דורש מאיתנו הרבה, אלא בעיקר סבלנות. והעקרון הזה נכון גם להמשך, לחינוך הילדים. במקום להעמיס ולהרעיף עליהם מאמצים מיותרים, נבין שהרבה קורה מעצמו וצריך הרבה סבלנות, ובעיקר נוכחות שאין בה רעש וצלצולים. ה'איטיות' היא כינוי טוב ליחסי ציבור של המגמה הזו, אבל הוא עשוי להטעות כי נראה שהמטרה היא פשוט לעשות פחות, וזה לא מדוייק, המטרה היא - להיות עם התנועה המקיפה אותנו, דרך הקשבה, ובעצם דרך האטה. בסופו של דבר האיכות של החיים תחזור ותבלבלב מאליה, כי היא טבעית לנו, כל מה שאנו מתבקשים זה באמת קצת להוריד את הרגל מהגז, ולתת למחשבות התוקפניות לחלוף לנו בתודעה בלי להתרגש יותר מדי. מעבר לקיר הזה צפוי לנו אור חדש

שיהיה לכולם בוקר רגוע!


יום שלישי, 30 ביוני 2015

סוד הפנאי הנעלם


אז למי יש פנאי בכלל בעולם הזה?!
לאף אחד, נכון?
הו, אם רק היה לנו יותר פנאי.

אם היה לי פנאי -
בוודאי הייתי לומד תורה יותר
בוודאי הייתי שוקד על הספר שלי שתמיד רציתי
או עושה סרט עם החברים.
לו היה לי טיפה של פנאי -
הייתי כותב שיר ומקדיש אותו לאשתי
שממש מגיע לה.
אבל אין לי
פנאי.
(אשה יש ב"ה)

אבל רגע.
יש אנשים שכן עשו דברים גדולים
בפנאי שלהם.
קוראים לזה "פרוייקט מהצד"
יש כאלה שכתבו ספר, בין עבודה למשפחה לילדים ושינה
יש כאלו שסיימו ש"ס בתור לקופת חולים
יש מי שכתב פירוש שלם למשנה בזמן שהיה פקיד בבנק (קהתי)
זה קטע.

אם ניקח רגע את כל הפטנזיות הללו
את מה שעולה לנו ברגע שמניחים את ההיפותזה
"לו רק היה לי את כל הכסף והזמן שבעולם הייתי..."
ונותנים רגע למשהו לצוף במקום השלוש נקודות.
אם רק היינו מחליטים להתחיל עכשיו, כן, בין לבין
בסוף שבוע, אולי בערבים, אולי חצי יום לקחת הפסקה מהעיסוקים
אולי 5 דקות בתור לקופת חולים.
ועושים את זה - מתחילים.

נו, בסדר, אבל ההם, שהצליחו, הם יש להם כשרון מיוחד
יש להם משמעת עצמית שלנו אין
הם יכולים להתמיד
ואנחנו לא.
נכון?

בערך.
ההם, הבינו דבר מסויים.
שאם מפרקים את הפרוייקט הענק
של לכתוב ספר
או לסיים ש"ס
או לתכנת משחק מחשב ממש מגניב
צריך להתייחס לכל פעולה בנפרד
לכל התקדמות כעולם מלא
ובלי לחץ
פשוט להנות מהעשיה
ולהתקדם.
וואלה עשית דף? שכויעח
וואלה כתבת 10 שורות קוד - מגניב!
תגמל את עצמך
וקח את הזמן.
זה יקח שנה או שנתיים
או 5.
אבל יש סיכוי שזה יקרה.
ותגלה את סוד הפנאי.
סוד הפנאי הנעלם.

שאומר:
כאשר אנו מתחילים להזין את רגעי הפנאי שלנו בעיסוק אחד ממוקד
וממשיכים אותו כשיש לנו קצת זמן
וממשיכים אותו כשיש לנו עוד קצת זמן
באופן פלאי ומדהים
אנחנו מתחילים להיקשר לפרוייקט הזה
ומוכנים להשקיע בו יותר
ועוד קצת יותר
ועוד
ודווקא בגלל שהתחלנו אותו הכי בקטן
ונהננו מזה
ולא ציפינו ליותר מדי
ולא התחייבנו לתמונה השלמה
פשוט נהננו מהרגע,
דווקא בגלל זה - יש סיכוי שזה יקרה.

כי סוד הפנאי הוא:
שהוא מצטרף לאחד, אם רק מתעסקים בדבר אחד
על פני הרבה רגעי פנאי.

אתם צריכים לעשות רק 2 דברים, ולא יותר:
1. להתחיל פעם אחת קטנה
2. ליצור חויה של רצף על ידי חיבור של פעם שניה באותו עניין.
הפעם השלישית כבר תבוא לבד.


אז פשוט קחו חלום
(נגיד לכתוב בלוג של תובנות לחיים)
ותעשו ממנו קצת עכשיו
ובפעם הבאה תעשו ממנו עוד קצת
וזהו.
השאר יקרה לבד.

יום חמישי, 18 ביוני 2015

משחקי העולם הזה

כילדים אהבנו לשחק במשחקים
אנשים מבוגרים לא משחקים
אנשים מבוגרים עובדים
ועושים את זה עם פרצוף רציני

משחק הוא דבר מרגש
צריך קצת דמיון לזה
צריך להכנע לתכתיב חיצוני
לחוקים, לסיפור, למטרה
ואז זה קורה - אנחנו שם

מתחרים על גביע זהב
חוצים ארצות
כובשים מדינות
אוגרים נכסים
מחסלים דרקונים

כשמשחקים לא חושבים על מה שמחוץ לגבולות המגרש
אין זמן
חייבים להציל את הספינה מטביעה
או את האי מהרס וחורבן
או את הקוף הקטן
כשמשחקים כל פעולה היא הרת גורל
העולם מונח על כרעי קוביה

גם העולם הזה הוא משחק שכזה
רק דף ההוראות מקומט וקרוע קצת בצדדים
וגבולות המגרש מטושטשים
ולא כולם יודעים מהם הנקודות שמשיגים
או איפה מתחיל הלוח ואיך מתקדמים
ובטוח איזה חלק נאבד
ואי אפשר לשחק ככה
ואיפה הקוביות שזורקים

מבוגרים חושבים שמשחק של ילדים לא מוביל לשום מקום
אז הם משחקים בלהיות מבוגרים
בתוך המשבצת הראשונה על הלוח הגדול

יום רביעי, 20 במאי 2015

אני כשלון!

אם אתם קוראים את הפוסט הזה - יש מצב שבאיזשהו שלב בחיים עברה בכם מחשבה תבוסתנית מעין זו שבכותרת, או משהו דומה לכך...
אם לא - אתם מוזמנים להמשיך הלאה. הדברים האלה לא מיועדים לכם.

בתקופה האחרונה גוברת בי התחושה הקשה שאין לי שליטה על החיים שלי.
שכל דבר שאני רוצה לעשות, לא קורה. או שאולי קורה אבל באופן רעוע וחלקי, או הרבה מחוץ ללוח הזמנים שהייתי רוצה להקציב לו.
זו תחושה קשה ביני לבין עצמי, אבל זה נהיה קשה עוד יותר כשמדובר בהתחייבויות לאנשים סביבי שלא מתמלאות ומעוררות אכזבה או כעס או חוסר אמון מצידם כלפיי. וזה בהחלט מבעס למדי.

עצות פסיכולוגיות בגרוש (או קצת יותר) מתחומים שונים אומרות דבר דומה: באיזשהו מובן - אתה רוצה לסבול. לא יכול שאתה סובל ככה סתם, כי אם באמת אתה רוצה לעשות משהו - אז פשוט קום ועשה אותו, ואם אינך עושה אותו עך עדיין רוצה אותו ולכן אתה סובל - משמע אתה חוסם את עצמך, מאיזו סיבה שתהיה.
אני מקבל את האמירה הזו, מבלי להיכנס לחקר מעמיק מהי הסיבה שלי לגרום לעצמי סבל. העניין העקרוני הוא עצם הידיעה שהסבל הוא לא כורח המציאות אלא בחירה פנימית, וניתן לשנותה.
בשלב הזה המצב הופך למבעס יותר. עד עכשיו חשבתי שאני דפוק, עכשיו אני גם יודע שאני בוחר בזה! יופי...
אלא שהידיעה הזו מאפשרת לי לשנות את המיקוד של העבודה לתיקון המצב. במקום לנסות לעמוד במטלות ספציפיות ולהוכיח לעצמי לכאורה שאני מסוגל להן (בפועל אני מוכיח שאני לא מסוגל להן ומשם אני מסיק שאני לא מסוגל באופן כללי לכלום) יש למקד את העבודה בבירור עצמו - האם אני אדם שמסוגל לדברים, באופן כללי, בין קטנים ובין גדולים. מה העמדה שאני רוצה לאמץ לעצמי בחיים, אחד שמסוגל או אחד שלא. הדבר הבא הוא להציב מטרות קטנטנות, שברור שקל לעמוד בהן, כמו להכין כוס תה, לנגן 10 דק' על תוף מרים, או להעלות פוסט לבלוג -- ולעמוד בהן. עכשיו אנחנו מבררים את עצם הנקודה של המסוגלות, בלי קשר לכובד המטלה. אם העמידה במטלות נותנת לנו סיפוק אפשר לחזק את התחושה הזו באמצעות דף מעקב מקושט וצ'ופרים שונים לעצמנו. אפשר לתרגל ולהתרגל לתחושה החיובית הזו ולאמץ אותה, ומשם להחזיר את הבטחון לעצמנו ואת הרדיפה אחר הצלחה, באופן שיוכל לגדול גם לדברים יותר מורכבים.

מה עשינו כאן? בודדנו את הבעיה האמיתית. הבנו שהבעיה היא לא שאיננו עומדים במשימות, אלא שיש לנו עניין לתפוס את עמדת ה'לוזר'. החלטנו לבחון האם אנחנו באמת רוצים להיות לוזרים, ע"י זה שסילקנו את המרכיב הכבד של המטלות ונותרה רק שאלת הבחירה עצמה - איפה אנו רוצים להיות בחיים. מתקפה ממוקדת כזו על הדימוי העצמי השלילי עשויה להניב תוצאות קלות יותר, ומשם אפשר לחזור למצב הנורמלי של התמודדות בזירה הגדולה.

פעם הבאה שאני רואה אתכם אני רוצה לראות חיוך על הפנים, ובלי הסימן הזה על המצח בבקשה.

יום נעים!

יום שלישי, 19 במאי 2015

יצר הטוב - לא פחות מגניב

כולנו יודעים על קיומו של יצר הרע.
חלקנו נקרא לו בשמות שונים כמו: חולשות, דפוסים, הרגלים, דחפים, תשוקות ותסכולים...
העיקר הוא שלא תמיד אנו מצליחים להוביל את החיים שלנו למקום הטוב שיש לנו בראש.
נראה שאם היו מוצאים אותנו בחדר שקט עם מוזיקה נעימה, בנחת, בלי שום דבר על הראש, ושואלים אותנו בכנות: "מה אנחנו רוצים לעשות? לאן היינו רוצים לקחת את עצמנו בשנה הקרובה?" - התשובות היו מאוד יפות ומבטיחות... אלא שבשטח זה קשה.

השאלה הגדולה היא - האמנם קיים 'יצר הטוב'?
כשאני אומר 'יצר' אני מתכוון במובן שקול לזה של יצר הרע, כלומר כח עצמאי דוחף ומעודד. יצר, תשוקה, עוצמה. 'בא לי לעשות טוב' כזה!
המאבק היומיומי ביצר הרע הוא מסע מתיש, ובעיקר מייאש. אם נצליח לדעת שישנו מטען רגשי-אישיותי רב עוצמה שמכוון אותנו לטוב, גם מבלי שנתאמץ כל הזמן, מבלי שנכפוף את עצמנו תדיר למערכת חוקים או נורמות או שאיפות אישיות או אידאלים, מבלי שנצטרך לזייף, להדחיק, לגרום לעצמנו טראומה מתמשכת... אלא באמת גרעין פנימי שנמצא בתוכנו שמפעיל אותנו - אין ספק שהמסע יהיה קל בהרבה, ובעיקר אפשרי.

אם נעיין במקורות שונים, חז"ל או שיטות שונות בפסיכולוגיה, נראה שלפחות לפי חלק מהשיטות ישנה קומה כזו של טוב פנימי, אלא שההשלטה שלו על החיים היא מלאכה מורכבת.
לכאורה לפי פרויד (אם הבנתי נכון) הכח האנושי לטוב (שאולי הוא טוב יחסי בלבד) מצוי ב'סופר-אגו' המוכתב מבחוץ ע"י חינוך וכדו'.  ה'איד' קיים בודאות (מוכרח המציאות) ואם לא רואים אותו זה רק בגלל שהוא מודחק, על גביו מתפתח מוסר כליות מלאכותי, אך מתחת לפני השטח, בעומק הדברים - היסודות רעועים. כך שהרעיון הזה לא מתאים למה שאני בא לומר כאן.
לפי חז"ל, יצר הטוב נכנס באדם בגיל מצוות. כלומר, עד אז הוא יכול לפעול כיוון טוב מכח כפייה חיצונית, ולכן מוטל על אביו לחנכו ולהקפיד עליו שלא יסטה מהמסלול - אבל מגיל מצוות מרפה האב מהפעלת הלחץ החיצוני והילד בוחר מכח הטוב שבו. יהיה מי שיאמר חינוך הוא עניין של הרגל, ומרגע שסר החינוך הפעיל של האב עדיין נמשך כח ההרגל, אבל זה לא מסתבר למתבונן כי הרגל הוא מערכת פרימיטיבית שאולי שייכת לילדות אבל דווקא עם ההתבגרות מגיעה קומה גבוהה יותר.
גם לפי שיטות כמו 'מח אחד' לאדם יש מסוגלות גבוהה של בחירה, הקשורה עם 'המח הקדמי' ומתעלה על כישורי ההישרדות והאינסטינקטים שלו הקשורים עם 'המח האחורי'. על האדם לפעול כמה שיותר מתוך המח הקדמי, כאשר המח האחורי פתור ושקט. במצבי לחץ, פחד, מתח וכו' וכתוצאה מטראומות, עלול האדם לסגת אל הדפוסים ההישרדותיים, המח האחורי מתעורר ונכנס לפעולה, נוטל את השליטה, ואז באמת האדם חש שהוא מאבד בחירה בחיים.
לפי שיטות אחרות, ישנה מהות טובה, ראשונית, השייכת לאדם כבר מלידתו, זהו תום הילדות. אלא שבתחילת החיים המפגש של התום עם העולם לא מניב תוצאות מעשיות, ויש צורך לפתח כלי התמודדות והיכרות עמוקה עם המציאות, עד שמגיעים לבגרות בה ניתן לחיות הלכה למעשה על פי אותו תום.
ספר התניא מדגיש את ההתמודדות שוות הערך בין שני הכוחות, שבאים מהנפש הבהמית והנפש האלוקית. לכל כח יש שורש וקיום עצמאי שאינו תלוי ברעהו. גם כשהרע שולט אין זה שולל את קיום הטוב, וכשהטוב שולט אין זה שולל את קיום הרע הרדום והרובץ לפתח, ועדיין הטוב הוא שלם ורלוונטי לחלוטין באותו רגע.

לעתיד לבוא הקב"ה יעביר את רוח הטומאה מהארץ, כלומר תהיה לנו מוטיבציה אמיתית ומקורית לעשות טוב, לא רק ככיסוי על אינטרסים או מתוך אי-נעימות או הסכמה חברתית... אלא באמת.
אז גם אם היום עדיין אנחנו לא שם, נדע שהמגמה היא לשם, זה העתיד, כלומר לשם ההווה מתקדם כל הזמן.

הודאות הזו מעניקה לנו סדר ומשמעות אחרת לכל המהלך: יש טוב! והוא מגניב לא פחות. הוא עצמאי בשטח, והוא עתיד לסחוף אותנו (בבחירה שלנו) למחוזות נפלאים ומתוקים.

יום טוב!

יום שני, 18 במאי 2015

להיפרד בחיוך

מהו הכח הזה, של מבט, של חיוך?
מדוע הוא כל כך קריטי לקיום שלנו, להתפתחות שלנו?

לפני שנשמה (תודעה) יורדת לעולם היא נמצאת במצב שכולו אור, כולו קיום, כולו חיבור אחד.
הרעיון של אובייקטים חיצוניים בעלי אופי ורצון נפרד, או מערכת חוקים טבעית המתנהלת מעצמה - הוא זר לה.
כשעובר מתפתח, ואף כשהוא יוצא לעולם הוא לא מבין את המעבר הזה, מבחינתו עדיין הכל אחד, כמו שם למעלה, כמו בעולם המופשט והאידאי. אלא שהפעם זה חומר, זה טבע, זה ריבוי אנשים ויצורים, מחלוקות והתנגשויות.
הוא לא מבין את כל זה. הוא רואה את הדברים ברצף, כמו שהיה למעלה, כן גם למטה.

זה אופי הבערות אותה בא המדע האמפירי לבער. להרחיק אותנו מההשלכה וההאנשה שאנו מעניקים לסביבה, ולדעת את הדברים כפי שהם, כפי שנוסה והוכח פעם אחר פעם.

אצל ילד באופן טבעי יש חיפוש אנושיות בכל דבר שסביבו. חיבור של צורות אקראיות מהעולם החיצוני הופכות בדמיונו לפרצוף מחייך, או כועס. וכל דבר שמתרחש מעיד על רצון פשוט מאחוריו. גם אם זה חומר עקר, או מערכת אינטרסנטית וערמומית (כמו פרסומות למשל).
העבודה של ההורה/מחנך היא לתווך בין החיבור לפירוד על ידי כך שהוא מעודד את הילד למקד את החיפוש שלו אחר חום ואנושיות בהורה עצמו, שבאמת רוצה בטובתו, וזאת הוא עושה דרך החיוך והמבט הטוב. ובו זמנית יכול ההורה להורות ולהעיד, מה שקר ומה אמת, מה טוב ומה רע עבורו, במה באמת יש כוונה טובה ואיפה מסתתרת מציאות קרה.
כאשר החיבור הזה נעדר, נותר הילד בעקשנותו למצוא בכל את האנושי, את התודעה, וזו חשיבה ילדותית שעשויה ללוות אותו עוד הרבה. הוא עלול לטעות ולדבוק בדברים שיזיקו לו, רק בשל העובדה שהוא מדמיין שם איזו נוכחות אנושית, אלוקית, גלויה.

החיוך האמיתי בעולם, נותן לנו כלים להתמודד עם כל החיוכים המזוייפים. כדאי לנו לדעת את ההבדל. לא נוכל להפוך לקרים לחלוטין, לא נוכל להאמין למדע עד תום באופן שמחסל את כל רעיון הנוכחות האלוקית בבריאה. אבל - כן יש לנו להבחין בדרך, במסלול שמוביל אל אותה נוכחות, וזה עובר דרך קו דק מאב לבנו מאם לביתה (או להיפך) דרך האהבה הקדומה והשמורה נוכל למצוא שוב את הניצוץ המאיר בכל דבר שבו נביט.

יום ראשון, 17 במאי 2015

Piority-Therapy



אל תחפשו על זה בגוגל.
גם אם תמצאו משהו - זה כנראה לא קשור למה שאני רוצה להגיד.

בחרתי בכותרת הזו בעיקר בגלל שזה מצטלצל יפה
אבל גם כדי להדגיש את כוחו של סדר העדיפות - לשנות מציאות.

נפתח בכמה מאמרי חז"ל:
כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו (ברכות יג:)
עשר בשביל שתתעשר (תענית ט.)
אוקירו לנשייכו בגין דתתערו (בבא מציעא נט.)
יוסף מוקר שבי... אשכח ביה מרגניתא זבניה בתליסר עיליתא דדינרי דדהבא (שבת קיט א)
ויש עוד...

אם תאריך באמירת 'אחד' בקריאת שמע, וואלה יהיו לך חיים ארוכים. אם תקפיד לעשר את תבואתך תזכה לעושר, אם תכבד את אשתך תזכה גם כן לעושר, וגם יוסף מוקיר שבת (הסיפור המפורסם) שחיזר אחר הדג היקר ביותר לכבוד שבת - זכה בעושר עילאי וכנראה לא במקרה.

המקורות הנ"ל מצביעים על תופעה, לכאורה מיסטית ונטולת הסבר הגיוני במקרה הטוב, או הבטחה ריקנית בעלמא - במקרה הרע. האם באמת יש פה הגיון שיכול להתיישב עם השכל של אדם בן המאה ה-21?

המשותף לכל התיאורים הללו הוא שיש פה הקרבה של דבר אחד עבור ערך מסויים, ורווח של דבר כעין זה מכיוון אחר. למשל - המאריך ב'אחד' מוכן להקריב מזמנו (וכידוע בתפילה כל דקה חשובה ולחוצה) כדי לתת עוד קצת שימת לב, עוד קצת דגש, לרעיון הזה של ה' אלוקינו ה' אחד. ה'בזבוז זמן' הזה ישתלם לו כיון שהוא ירויח את הזמן בחזרה ואף יותר באמצעות חיים ארוכים יותר. זמן מול זמן.
או למשל אדם נותן מעשרות מהתבואה שהכניס למחסן (או במובן של מעשר כספים) לכאורה הוא ממעט את הונו, הוא פוצע בשלימות הכלכלית שלו - וזה דווקא מביא לו עושר, גדלות כלכלית.
גם עניין הכבוד לאישה אפשר להבין אותו באופן כספי, כלומר לקנות לה דברים (על אף שאפשר גם להבין באופן של רגישות גבוהה אליה ויחס מכבד), וזה עתיד לחזור אליך באבוה-בוה.

מה קורה פה בעצם?
ובכן, 
סוד גדול בחיים הוא שהדברים שקורים לנו מושפעים מהעולם הפנימי שלנו. אנו רואים סביבנו אנשים מצליחים ואנשים נעבכים... אלה שהמזל מאיר להם פנים, ואלה שנלחמים בחירוף נפש על ההישרדות שלהם. ישנם זרמי חיים, ישנם גלי שפע, ישנם שדות של ברכה... השאלה 'איפה אתה נמצא' ביחס לכל זה קשורה לעולם הפנימי שלך, באמונות שלך השקועות במעטה התת מודע. 
לא פשוט ליצור שינוי באמונות הפנימיות, קשה לגשת לשם דרך המחשבה. אמנם ישנה דרך שכן מחוללת השפעה ישירה על המקום הזה והיא: שינוי סדרי העדיפויות. וזה ע"י שימוש מושכל בשני משאבים מוגבלים שיש לאדם בחייו: הזמן, והכסף. כל דבר שאנו עושים עם הכסף שלנו, אפילו הקטן ביותר, מעיד בהכרח על סדרי העדיפויות שלנו. למה שמנו את הכסף דווקא במטרה X ולא בשום דבר אחר? הרי הכסף הוא תמיד מוגבל, בין אם הוא קיים בצמצום ובין ברווח. אותו עניין לגבי ניצול הזמן שלנו. החלטנו לקום בבוקר, לצחצח שיניים, להסתרק.. כמה זמן הקדשנו לזה, מה זה אומר על עולם הערכים שלנו. או שהחלטנו להאריך בתפילה או שהחלטנו להאריך בבית הכסא (גם על זה נאמר "מאריכין לו ימיו...") או שנותרנו בדרך הביתה מפטפטים באריכות עם חבר מזדמן... אין דבר כזה להיות בו זמנית בשני מקומות, בתת מודע אנו יודעים את זה טוב מאוד ולפעמים אנו מנסים לכסות על העובדה שאנו עושים בחירות ספציפיות - מה להעדיף על פני מה.
חז"ל מגלים לנו דבר מופלא - אם נאלץ את עצמנו לשים את הזמן שלנו או את הכסף שלנו, אפילו באופן מלאכותי, במטרות יותר נעלות - הן יהפכו להיות מרכז החיים שלנו, ואנו נייצב את עמדתנו ביחס אליהן. כאשר אנו עומדים ביחס למטרות החדשות, הזרימה בחיים תשתנה, ואנו עשויים להתיישב על גלי השפע.
אפשר להבין את זה כך: הקב"ה מסתכל עלינו, זורק לנו איזה סכום התחלתי ומחכה לראות איך נתעסק איתו, איך נחלק את העוגה, כמה אחוזים מהתקציב נקדיש לכל מטרה. אם עשינו בחירות טובות, הוא משחרר לנו עוד כסף כי הוא מרגיש בטוח שנמשיך להקדיש אותו למטרות הנכונות ואף נוכל להגביר את העשיה בהן בזכות תוספת השפע. אולם אם אנחנו הולכים לכיוונים מקולקלים, מוטב לשמור על הנזק באש קטנה ולא להשפיע עלינו כל טוב.

בקיצור - החידוש הוא: שינוי סדרי עדיפויות, במימד הזמן והכסף (שהם מוגבלים בהגדרה), מביא לשינוי באדם עצמו, מרפא אותו, מעלה אותו על דרך המלך ומשפיע גם על העולם אליו הוא משתייך.

בחנוני נא בזאת